אור הישר (חולין) קסט

התראה דאין או"ב נוהג בקדשים, ומזה ג"כ ראיה לפירש"י שכ' דלא גרסינן להאי מ"ט כו' וגרסא מוטעת היא. אולם התוס' בב"ק דע"ו ע"ב בד"ה והלא זריקה והרשב"א בחידושיו שם גרסי ליה. וע"ל ד"פ ע"ב תוד"ה שחיטה וצ"ע כעת

שם דאמר רבא היא חולין ובנה שלמים כו' ע' ח"ס חי"ד ס"ס ט' ובסוגיין רש"י ד"ה פטור

רש"י ד"ה התראת, וקשיא לי מאי התראת ספק דקאמר כו' ופי' משובש הוא מאדם חריף ומפולפל עכ"ל, ע"ל בסמוך רש"י ד"ה ואזדא ובראש יוסף ולב אריה ובמש"כ בחידושי לעיל בסמוך

תוד"ה יום להרצאה וא"ת מביום צוותו נפקא ביום ולא בלילה כו', ע' ט"ז יו"ד סי' ט"ו סק"ג ובבאר הגולה שם ובח"ס חי"ד סי' י"ז ובמנ"ח מצוה רצ"ג

בא"ד וי"ל דמההוא קרא לא הוה פסלינן לילה שאחר שבעה אלא כמו שאר לילות ואם עלה לא ירד להכי צריך קרא דהכא דהוה מחוסר זמן ואם עלה ירד, וכ"כ התוס' בזבחים די"ב ע"א ע"ש, ויל"ד טובא לפי תירוץ זה. דבע"כ תירוצם עולה רק לר"ש כדמסקו התוס' בתר הכי, דאילו ר' יהודא ס"ל בכל נשחטה בלילה אם עלתה תרד. ממיעוטא דזאת היא העולה, וא"כ הו"ל לר"ש למיחשב מחוסר זמן דהכא בברייתא דזבחים דפ"ד ע"א, בין כל הני דאם עלו ירדו. אחרי דלהכי אתא קרא בהדיא. לגלויי דאם עלה ירד וצ"ע כעת

בא"ד מחוסר זמן דפסול אף בבמה אבל פסול לילה ליכא בבמה כו'. ע' ש"א סי' נ"ג

תוד"ה עולה תימה א"כ היכי משכחת לר"ש טומאה בעולה ובאימורים דהוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים כיון דאכילת מזבח לא שמה אכילה ע"כ, משמע דהתוס' נקטו בפשוטו, דלרבא אליבא דר"ש אכילת מזבח לא שמה אכילה ופליג אדרשה דר' יוחנן, וקשה הלא רבא גופיה דריש בזבחים דכ"ח ע"ב. קרא דאם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח ועל יסוד דרשה זו תנן במנחות די"א ע"ב הקומץ את המנחה לאכול שיריה בחוץ או להקטיר קומצה בחוץ דהוא אכילת אדם ואכילת מזבח, ומשנה דהתם היא אליבא דר"ש דס"ל לבונה כשרה בקורט אחד כדפירש"י שם בד"ה פסול

ובכלל מה מקום לאמר דאכילת מזבח דעולה לא שמה אכילה, הלא קרא כתיב- בהדיא אשר תאכל האש את העולה, כדהביאו התוס' בזבחים דל"א ע"א ובמנחות די"ז ע"ב

לכן לולא דברי התוס' היה מקום להסביר מחלוקת רבא ור' יעקב בדר"ש בדרך זה עפ"מ שיל"ד בהא דקאמר רבא שחיטת עולה לאו שחיטה בת אכילה היא, דלכאורה בקרא דאו"ב לא תשחטו, אין שום זכר שהשחיטה צריכה להיות בת אכילה, ובע"כ דרבא דאיירי אליבא דר"ש דייק ממתניתין דבסמוך. דכמו דר"ש פוטר בשוחט פרת חטאת מלאו דאו"ב, משום דפרה אדומה לאו לאכילה היא כדפירש"י התם. ומשו"ה נחשבת אצלו שחיטה שאינה ראויה לפטור על ידה מלאו דאו"ב, כמ"כ בעולה שהיא כליל ג"כ נחשבת שחיטה שאינה ראויה לפטור מאו"ב, והיינו דקאמר שחיטת עולה לאו בת אכילה היא, ור"ל לא נשחטה לשום אכילה כמו פרת חטאת, אמנם ר' יעקב ס"ל דשאני פרת חטאת, דלית בה לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח, משא"כ בעולה דניהי דאין בה אכילת אדם עכ"פ יש בה אכילת מזבח, ולכן כמו דלענין פגול כלל הכתוב אכילת מזבח כאכילת אדם בקרא דאם האכל יאכל, כמ"כ לגבי איסורא דאו"ב אכילת מזבח אכילה היא, שתהיה נקראת שחיטה ראויה אליבא דר"ש, וזהו פלוגתתם דרבא ור"י אליבא דר"ש גבי שחיטה דאו"ב, אבל בעלמא ודאי ס"ל לרבא וכן ר"ש גופיה, דאכילת מזבח שמה אכילה מקרא דאם האכל יאכל כנ"ל, ומשו"ה שפיר משכ"ל טומאה בעולה ואימורים, משום דהוא אוכל. מטעם אכילת המזבח, והתוס' לא רצו לפרש כן משום דמסקינן לקמן פרת חטאת אינה משנה, ועדיפא תירצו דר"ש ס"ל דאינה קרויה שחיטה ראויה רק הראוי לאדם דומיא דטבוח טבח והכן, משום דאיהו יליף מהאי קרא הכי לקמן דפ"ה ע"א, אמנם במש"כ התוס' דלענין טומאה מודה דאכילת מזבח שמה אכילה. בלתי מובן דלפמש"כ לאו דוקא גבי טומאה ס"ל לר"ש הכי. כי אם גם בכלל הדברים ס"ל לדרשת אם האכל יאכל כדדריש ר' יוחנן וצ"ע כעת

ע"ב שחיטה קמייתא לאו שחיטה בת אכילה היא. פי' לפ"מ דקאי הכא אליבא דר"ש, ואיהו גמר לקמן דפ"ה ע"א מטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה ראויה אף כאן שחיטה ראויה, וע"ל סע"א תוד"ה עולה ובב"ק דע"ו ע"א תוד"ה שחיטה

שם ור' יעקב א"ר יוחנן אכילת מזבח שמה אכילה כו', ע' בת' פמ"א ח"ג סי' כ"ט

במשנה השוחט ונמצא טרפה כו' ר"ש פוטר וחכמים מחייבין והנה לקמן דפ"ה ע"א אמרינן דחכמים דהכא הוא ר"מ. ובתו"כ אמור פרק ח' תניא בהדיא ר"מ מחייב ור"ש פוטר, וע' ירושלמי סוטה פ"ט ה"ה

שם השוחט לע"ז. עמש"כ בחידושי לעיל ד"מ ע"ב

שם השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור משום או"ב והנה בפרדס הגדול ר"ה שחיטה כתב רש"י על דין נתנבל בידו וז"ל אם יש שם תלמיד חכם יתיר להם שחיטת בנה אחריה ביום אחד כו' ע"ש, ולכאורה מדוע דוקא בהיתר זה פרט דצריך שיהיה תלמיד חכם, ועוד דבמשנתנו תנא פטור ורש"י כתב יתיר להם דמשמע לכתחלה, וכן בשאילתות פ' אמור סוף סי' ק"ו כתב השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר שרי למישחט בתריה כו' ע"ש

ונלע"ד משום דדין זה מסתעף לכמה גווני, דהא דתנא במשנתנו פטור, הוא להורות דמשום או"ב הוא דפטור. אבל מ"מ איסורא עבד משום צער בע"ח ומשום לתא דבל תשחית כמש"כ בתור"ע, ודברי הגרע"א ז"ל בזה היא גמרא מפורשת לעיל ד"ז ע"ב אפילו גבי מזיקין דקאמר עקרנא להו איכא צעב"ח קטילנא להו איכא בל תשחית ועמש"כ בחידושי שם