אור הישר (חולין) קסח

ע' ברמב"ם וכ"מ פ"ג ה"ז מאיסורי מזבח ובסה"מ מ"ע ס' ובהתוה"מ פ' אמור סי' קי"ז

תוד"ה שחיטה, דכיון דאסר הכתוב או"ב בקדשים מוי"ו מוסיף על ענין ראשון הרי גזה"כ הוא דלילקי כו' ע"כ, והנה בנחלת צבי ליו"ד סי' יו"ד כ' לתרץ עפ"ד תוס' אלו, מדוע לא נאמר בשחיטת או"ב אעל"מ ותהיה השחיטה פסולה ע"ש, ולע"ד לא קרב זה אל זה, דע"כ כתבו התוס' דגזה"כ הוא דלילקי, משום דבאמת קאי הלאו על השוחט למלקות. אבל הנשחט כשר מדין התורה כדאמרינן לקמן דקט"ו ע"א אהא דפריך דאו"ב ליתסר משום ל"ת כל תועבה כל שתיעבתי לך ה"ה בבל תאכל ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ע"ש, ובזה שפיר כתב בנה"מ סי' ר"ח, דאחרי דילפינן מקרא להתיר נגד קרא דל"ת כל תועבה, מכש"כ דיש למילף מקרא להתיר נגד הסברא דלא מהני ע"ש

בא"ד ועוד דבהדיא תנן בפרק בתרא דזבחים או"ב קדשים ומחוס"ז כו', ע' בת' פמ"א ח"א סי' כ"ז

תוד"ה דכמה, ואע"ג דלר"ש כה"ע ליזרק כז"ד היינו דוקא לאחר שנתקבל בכוס כו'. וכ"כ התוס' בב"ק דע"ו ע"ב תוד"ה כל, ושם הסבירו משום דמצוה להמתין מלזרוק עד שתקבל כל דם הנפש כו' ע"ש, ולע"ד בלתי מובן למה הוצרכו לזה, הלא י"ל דמשו"ה אמרו שנתקבל דם הנפש. משום דקושטא דמילתא הכי איתא כיון שהוא אחר שחיטה וקודם זריקה. ובעית למימר בהאי דם כל העומד לזרוק בע"כ שנתקבל הדם בכוס, דהא אם נשפך הדם על הרצפה ואספו פסול כדתנן בזבחים דכ"ה ע"א. ובאיזה מקום יהיה הדם אם לא נתקבל בכלי. וע' מעילה ד"ד ע"ב תוד"ה היתר ובמש"כ בחידושי שם ולתמורה דכ"ב ע"ב

בא"ד הכא דמחוס"ז הוא ואינו ראוי לזרוק דאסור לזרוק לא הוי כזרוק כו' ע' סוטה דכ"ה ע"ב תוד"ה לאו ובב"ק דע"ו ע"ב תוד"ה והלא זריקה ובת' מקום שמואל סי' ג' וסי' מ"ה וסי' ק"א ובמש"כ בחידושי למעילה ד"ה ע"א

תוד"ה ולילקי תימה היכי לילקי הא הוי לאו שבכללות כו', ע' יומא דל"ו ע"ב תוד"ה לאו ובמכות די"ח ע"א תוד"ה ולילקי ובר"ש משאנ"ץ לתו"כ אמור פרק ז' ובלח"מ פ"ג ה"ז מאסו"מ

תוד"ה הנח, אלא נתקו לעשה ולית ביה אלא עשה דמיום השמיני ירצה כו', ע' לח"מ פ"ג ה"ז מאיסורי מזבח וברי"ט אלגזי לבכורות פ"ו סי' נ"ז

בא"ד ועוד דאמרינן בההוא פירקא דלא לקי אלאו דלא תגזול משום דניתק לעשה כו'. ע' בת' פמ"א ח"א סי' כ"ו מש"כ בישוב התירוץ של הר"ר שמואל מוורדו"ן. וע' ש"א סי' פ"ב ובשעה"מ פ"א ה"ג מה' חמץ ומצה ובטעה"מ שם ובחידושי הגרע"א לב"מ דס"א ע"א ובשושנת העמקים כלל כ'

בא"ד הא דלא עקר תרי לאוי היינו כי ההוא דתמורה דלא הוי ניתוק גמור כו', ע' מנ"ח מצוה ח' אות ד' ושם מצוה ל"ח

דף פ"א ע"א לילה לקדושה פי' אבל קודם ליל שמיני אינו קדוש, והקשו התוס' בזבחים די"ב ע"א בשם הרב ר' יוסף דבתמורה ד"י משמע דתם במעי תמימה קדוש דקדושה חלה אעובר במעי אמו והאיך קדוש והא לילה לקדושה דוקא אבל קודם לכן לא וע"ש בשטמ"ק. ובתמורה שם תרצו התוס' דבבכורות די"ד מייתי ליה מקרא דקודם שנולד מצי מקדיש ליה ע"ש

ולולא דבריהם היה נלע"ד לתרץ קושית התוס' מצד הסברא. והא דאיצטריך להו קרא הוא מטעם אחר, עפ"מ דכל נברא עומד תחת הזמן. אולם זמנו נחשב מלידתו עד מיתתו. אבל קודם לזה ואחרי כן נחשב הזמן על חשבון הדורות שלפניו ושל אחריו, לכן כשנתנה תורה קצבה להקדש הקרבן בליל שמיני יש מקום לקצבה זו בדעת תורה רק על הזמן משנולד, דמאז הוא התחלת החשבון יום אחד, שנים, שלשה ימים להולדו, ומליל שמיני משנולד חל עליו שם הקדש, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן, אמנם קודם שנולד אין אצלו שום חשבון של זמן. כמו שאין לו חשבון זמן אחרי שבא לכליון, שאין זה זמנו. ולפ"ז קדושת תם במעי תמימה אינו נופל תחת הזמן בדעת תורה להחשב מחוסר זמן. כיון דלא בא עוד לסוג של חשבון הזמן, אולם לפ"מ דפשיטא לן דאם אמר כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית לא קנה הקדש דאין אדם מקדיש דשלב"ל וממילא דבריו בטלים כמש"כ הרמ"א בחו"מ סי' רי"ב ס"ז, ואפילו להמחבר שם דחייב לקיים דברו הוא רק מטעם נדר שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה, אבל לא מטעם הקדש ע"ש, להכי איצטריך קרא שם בבכורות למילף דבקדושת מזבח אם אמר על תם במעי תמימה, קדוש הולד לקרבן. בקדושת פיו שאמר גם קודם שנולד כנלע"ד

אכן גם בל"ז בלתי מובן לע"ד קושית התוס' בזבחים די"ב ע"א. עפמש"כ שם דקי"ד ע"ב בד"ה היתר, דהא דאמרינן לילה לקדושה הוא רק דאסור להקדישם לכתחלה קודם ליל שמיני אבל אם הקדישן תוך זמנם קידושין אלא דעבד איסור דרחמנא אמר מיום השמיני אין הא קודם לכן לא כו' ע"ש, ולפ"ז הרי קושטא דמילתא הכי הוא. דאף אם נחשב תם במעי תמימה למחוסר זמן. הוא רק במה דהוא עבד איסורא בהקדשו, אבל העובר קדוש וצ"ע כעת

שם יום להרצאה, ע' טו"א לחגיגה ד"ט ע"ב ובנוב"י מ"ת חי"ד סי' ז'

שם אלא אמר רבא ה"ק רב המנונא אין מלקות או"ב נוהג בקדשים כו' הואי התראת ספק והת"ס ל"ש התראה וקשה הלא פלוגתא דר"י ור"ל היא בפסחים דס"ג ע"ב ובכ"מ, ור"י ס"ל דהת"ס שמה התראה, וביבמות דל"ו ע"א פסק רבא גופיה כר"י לגבי ר"ל, ועכ"פ פלוגתא היא וכה"ג תירצו התוס' לעיל די"א ע"ב בד"ה וכי, כן אם היה חבר ואליבא דר"י ב"ר יהודא דאמר חבר א"צ התראה שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד כדאמרינן בסנהדרין ד"ח ע"ב. ואיך החליט בתורת כלל ע"פ הטעם דהתראת ספק ל"ש