אור הישר (חולין) קסו

דף ע"ט ע"א ולחנניה כתיב אותו דמשמע זכר וכתיב בנו מי שבנו כרוך אחריו כו'. ע' בס' הארוך מש"ך סי' ט"ז ובמנחת יהודא לס' המכריע חי"ד סי' ב'

שם ואר"י א"ש זו דברי ר' יהודה דאמר אין חוששין לזרע האב אבל חכמים אומרים כל מיני פרידות אחת הן, ע' בירושלמי כלאים פ"ח ה"ג ובשבת פ"ה ה"א וברדב"ז ח"ג סי' תקפ"ו

שם מפשט פשיטא ליה לר' יהודא דא"ח לזרע האב א"ד ספוקי מספקא ליה כו', ע' יומא דנ"ז ע"ב תוד"ה תניא ובמנחות דכ"ב ע"ב תוד"ה ור' יהודא

שם וליבדוק בסימנין כו', כה"ג לעיל דס"ג ע"ב גבי סימני ביצים ועמש"כ בחידושי לדס"ד ע"א ברש"י ד"ה ה"ג

שם וא"ר פפא רברבן אודניה וזוטרא גנובתיה בר חמרא כו'. בירושלמי ברכות פ"ח ה"ה נזכר סימן זה בשם ר' יהודא ובכלאים פ"ח ה"ג הוא בשם ר' יונה

שם הכל מודים בפרי עם האם שאסור ש"מ ספוקי מספקא ליה. ע' בגינת וורדים להפמ"ג כלל נ"ט

שם א"ל ר' אבא לשמעיה אי מעיילת לי כודנייתא בריספק כו', ע' בכפתור ופרח ס"פ נ"ח ובביאור הגר"א ליו"ד סי' רצ"ז סק"י וסקי"ז ובת' בשמים ראש וכסא דהרסנא סי' ק"ו ובנוב"י קמא חאה"ע סי' ל"א וסי' מ"ג

רש"י ד"ה בר חמרא אמו היתה חמורה ע"כ, וכ"ה ג"כ בשאילתות פ' קדושים סי' צ"ט, ובילקוט וישלח רמז קל"ח גריס כל שאזניו דקות אמו סוסיא ואביו חמור ושאזניו גדולות אמו חמורה ואביו סוס

רש"י ד"ה דדמיין להדדי באזנים ובזנב כו'. ע' ח"ס חא"ח סי' קפ"ג

תוד"ה מהו, לא דמי לחציו עבד וחציו ב"ח כו', וכ"כ התוס' בחגיגה ד"ב ע"ב ובגיטין דמ"א ע"א ובב"ב די"ג ע"א וע' תשב"ץ ח"ב סי' ד' ובברכי יוסף חי"ד סי' רצ"ז סקי"ג ובעונג יו"ט חא"ח סי' ל"ד ובמנ"ח מצוה רמ"ד

תוד"ה עייל, דאביי סבר לה כר' יאשיה ורבא ס"ל כר' יונתן וקיי"ל כרבא לגבי דאביי ע"כ, ע' בס' התרומה ה' או"ה דיני או"ב שדחה לסברא זו, וע' בשעה"מ פי"ב מה' שחיטה

בא"ד דהתם לא מיתוקם אלא בתייש הבא על הצבייה כו', ע' בת' פמ"א ח"א סי' נ"ב

ע"ב וסימנין דאורייתא. והנה הרמב"ם בפ"ט ה"ז ח' מה' כלאים כתב שאינו לוקה על כלאים דחרישה ומלאכה רק כשאחד טהור ואחד טמא. ושאר שני מינין בחרישה והנהגה שהן כלאים בהרבעה אין איסורן אלא מדברי סופרים. ובזוהר הרקיע ל"ת י"ז הקשה עליו מהא דבסוגיין ומב"ק דנ"ה שאסור להשתמש בכל שני מינין, ולא זכר שהרמב"ם בפיה"מ כלאים פ"ח כתב דזהו מדרבנן. אמנם בתשובות הרא"ש כלל ב' סי' ט"ז הרבה להקשות להרשב"א ז"ל ע"ד הרמב"ם הנ"ל מהא דמסיק כאן וסימנין דאורייתא, ואם טמאה עם טמאה ליכא איסור דאורייתא היכא פשיטא דסימנין דאורייתא אפילו הוו סימנין דרבנן סמכינן עלייהו באיסור דרבנן כו', ועמש"כ בישוב הקושיא במה"פ לירושלמי ברכות פ"ח ה"ה ובכלאים פ"ח ה"ג וע' בביאור הגר"א ליו"ד סי' רצ"ז סקכ"א ובת' הרדב"ז קונטרס לשונות הרמב"ם סי' פ"ה ובתומים סי' ס"ה סקי"ב ובקצוה"ח שם סקי"א ובסי' רנ"ט סק"ב ובת' פני יהושע ח"א חי"ד סי' ח' ובחאה"ע סי' ז' ח' ובנוב"י קמא חאה"ע סי' נ"א ובמ"ת שם סי' נ"ח וסי' ס"ו ובח"ס חי"ד סי' ע"ח ובחאה"ע ח"א סי' י"ד וסי' נ"ח נ"ט ובחמדת שלמה חאה"ע סי' כ"ד

שם איזהו כוי שנחלקו בו ר"א וחכמים זה הבא מן התייש ומן הצבייה כו'. ע' קידושין ד"ג ע"א תוד"ה לא ובחידושי הרשב"א ומהרי"ט שם, וע' בירושלמי בכורים פ"ב ה"ו, וע"ע בפמ"ג ליו"ד בשפ"ד ר"ס ס"ד

שם והא"ר חסדא הכל מודים בהיא צבייה ובנה תייש שפטור כו', ע' פלתי סי' ט"ז סק"ג ושם בקונטרס בית הספק

שם והא דתנן כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו במאי עסקינן כו', ע' בחידושי הרשב"א בסוגיין וברי"ט אלגזי לבכורות פ"ו סימן נ"ח

שם אידך פלגא לימא ליה אייתי ראייה דחוששין לזרע האב ושקיל כו', ע' בתשובות הרשב"א סי' תרנ"ו וברי"ט אלגזי לבכורות פ"א סי' י"א ובש"ך יו"ד סי' רנ"ט סקי"ד ובשעה"מ פ"ט מה' מעשר

רש"י ד"ה וסימנין דאורייתא מדסמיך אסימנין ושרי איסורא עלייהו ש"מ הא דסמכינן אסימנין בחזרת אבדה כו' ע"כ, והנה בנוב"י קמא חאה"ע סי' ל"א הקשה דהכא פסקינן סימנין דאורייתא, ומעשה רב מהא דר' אבא. ואפ"ה פסקו בשאר מקומות דהם דרבנן, ומהם שנשארו בבעיא דלא אפשיטא. ומשו"ה רצה לחדש שלא נסתפקו לאמר סימנין דרבנן אלא היכא דסימנים אתו לאפוקי מחזקה דהיינו לאהדורי גט אשה או להעיד שמת בעלה ע"י סימנין דאשה זו בחזקת א"א קיימא אין כח בסימנין להוציאה מחזקתה אבל כאן במעשה דר' אבא מה חזקת איסור יש כאן ואף שהוא ספק איסור דאורייתא סמכינן אסימנין והא דאמר סימנין דרבנן לענין אבדה הלא היכא דלא מפיק מחזקה שפיר סמכינן אסימנין אפילו מדאורייתא י"ל דהתם המוצא לאבדה הוא מוחזק בה וע"י סימנין חייב להחזיר כו' ע"ש וראיתי במעשה בצלאל על הריקאנטי סי' ר"ב שבנה על יסוד הנוב"י הנ"ל ע"ש

ומלבד מה דהנוב"י עצמו חזר אח"כ מדבריו אלו, נלע"ד להורות מדברי רש"י שלפנינו דלא ס"ל חילוק זה. דהא הרכיב סימנין דאבדה באלו מציאות לסימנין דבסוגיין. ולפ"ד הגאון הנ"ל ז"ל הרי לא קרב זה אל זה. דאפ"ל דלהכי מספקא להש"ס בסימנין דאבדה אם הוא דרבנן. משום דהתם איכא חזקת מוצא האבדה, משא"כ בסימנין דהכא שפיר פשיטא להו דסימנין