אור הישר (חולין) קסה

ובודאי דעל זה תמכו התוס' יסודתם דחיה אינה באו"ב, ועל יסוד זה פליגי ר"א וחכמים בתיש הבא על הצביה כמובן

כן יפלא לע"ד מש"כ הבה"ג בה' או"ב, דלהכי מיעט רחמנא שור ולא חיה, משום דבלא"ה ה"א דחיה בכלל בהמה ע"ש והוא תמוה דבתו"כ מפרש בהדיא משום דהיה מקום לאמר והלא דין הוא ומה בהמה שאינה במצות כסוי הרי היא במצות או"ב חיה שהיא במצות כסוי א"ד שתהיה במצות או"ב ת"ל שור ולא חיה שה ולא עופות והלא דין הוא ומה אם בהמה שאינה באם על הבנים הרי היא במצות או"ב עוף שהוא באם על הבנים א"ד שיהא במצות או"ב ת"ל שה ולא עופות וע"ש בהתוה"מ, עכ"פ מבואר שם בהדיא טעמא אחרינא מדוע גזרה תורה שור ולא חיה, ולא משום דחיה בכלל בהמה וצ"ע כעת, וע' בשעה"מ פ"ט ה"ה מה' כלאים

בא"ד וי"ל כיון דלא מצינו למילף אף בהמה טמאה דומיא דשבת לא ילפינן כלל ע"כ, והקשה לי הגאון הגדול ר' מאיר מיכל ז"ל מווילנא. א"כ מאי מקשה הש"ס בב"ק דס"ז ע"ב לענין תשלומי דו"ה, דנילף שור שור משבת מה להלן חיה ועוף כיוצא בהן אף כאן חו"ע כיו"ב, הלא גם דו"ה אינה בבהמה טמאה דומיא דשבת ואיך פריך הש"ס דנילף שור שור משבת

והשבתי דרק בסוגיין יש מקום לסברת התוס', דבשבת כתיב שורך וחמורך. ואיסורא דאו"ב לא שייך כלל בחמור, ולזאת הוכרחנו לאמר דלאו להכי אתא הגז"ש דשור שור. משא"כ בתשלומי דו"ה דכתיב וטבחו או מכרו. שפיר י"ל דאין ה"נ דאי הוה גמרינן שור שור משבת הוה ילפינן נמי בהמה טמאה. דניהי דבטביחה ליתא במכירה מיהא איתא ואי משום הקישא דטביחה למכירה דאשכחן בב"ק דע"א ע"א ודע"ז ע"ב ודע"ח ע"ב הנה בכל המקומות איכא פלוגתא בזה ע"ש. ואפשר דסוגיא בדס"ז שם ס"ל דלא מקשינן. ואפילו אי מקשינן להו, הוא רק כל זמן דלא גמרינן להא בגז"ש אבל אי הוה נקטינן הגז"ש דשור שור משבת גבי דו"ה, אז אפ"ל דסוגיא דדס"ז שם ס"ל כמ"ד דגז"ש עדיף מהיקש דפלוגתא היא בזבחים דמ"ח ע"א וע"ש תוד"ה דכו"ע, וא"כ הוה נדחה אז ההיקש מפני הגז"ש, וע' ח"ס חי"ד סי' ס"ז

ע"ב א"ק או לרבות את הכלאים, ע' שעה"מ פי"ב מה' שחיטה

שם האי או מבע"ל לחלק כו' והנה התוס' בב"ק דנ"ד ע"א ד"ה או. תמהו על סוגיא דידן דמבע"ל או לחלק. למה אין אנו פוסקין כר' יונתן דס"ל לחלק ל"צ קרא מכח מילתיה דרבא בפרק השואל דצ"ה ע"ב דס"ל כוותיה, וע' בווי העמודים לס' יראים סי' נ"ה ובחידושי פמ"א לב"ק שם, ולע"ד קשה טובא טפי היה להם לתמוה. לפ"מ דסוגיין גופה בע"כ ס"ל כרבא. מדהקשו מהא דקאמר רבא זה בנה אב כ"מ שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים, וזה מתאים עם קושיתם אי מה קדשים כלאים לא אף או"ב כלאים לא אלמה תניא או"ב נוהג בכלאים, הלא אדרבה לרבא לשיטתיה שפיר ניחא. לפ"מ דלדידיה ל"צ קרא לחלק, משו"ה אע"ג דבשאר קדשים כלאים לא, אבל באו"ב כתיב או ליתורא לרבות את הכלאים, ומאי האי דקמקשה האי או מבע"ל לחלק ומשני לחלק מבנו נפקא וכה"ג יל"ד קצת במרובה דס"ז ע"ב דשם נמי סובב אליבא דרבא, ואפ"ה פריך ואימא ה"א עד דגניב תרי וטבח חד ומזבין חד ומשני או מכרו כתיב, ופירש"י דהא כתיב או לחלק ע"ש וקשה נמי הלא רבא ל"צ קרא לחלק וכן שם ד"ס ע"א הסוגיא היא אליבא דרבא וצ"ק לחלק

וכמ"כ יל"ד בתוס' ב"מ ד"ח ע"א תוספות ד"ה ושותפין. שכתבו דאם אמר צא וטבח לי חייב דדרשינן תחת לרבות השליח כו' ע"ש. וקשה הלא סוגיא דהתם קאי אליבא דרבא. והתוס' כתבו בב"ק דע"א ע"א דמאן דדריש מתחת, הוא משום דס"ל צריך קרא לחלק ע"ש. ולפי"ז רבא לגרמיה דס"ל לצ"ק לחלק, יוכל לדרוש כדתנא דבי רבי ישמעאל או לרבות את השליח והא דנפק"ל איהו גופיה שם מהיקש דטביחה למכירה, אפשר משום דקאי אליבא דר' יוחנן דס"ל כר' יאשיה דצריך קרא לחלק, כדכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו לקידושין ד"ט ע"ב, אבל בכל אופן בלתי מוכרח לרבא לדרוש דרשה זו מקרא דתחת כמש"כ התוס' שם. וצ"ע כעת. ועמש"כ בחידושי לזבחים דק"ז ע"א

שם מאי לאו מאו נפקא ליה לא מאותו. ותמוה דלשון הברייתא בתו"כ אמור פרשה ח' היא כן, אילו אומר ושור ושה ובנו יכול לא יהיה חייב עד שישחוט שניהם ובנו ת"ל או שה או זה או זה ע"ש הרי מבואר בהדיא דמאו נפק"ל ולא מאותו. וא"כ המקשן הקשה כמו שהוא באמת, והתרצן השיב לו דלא כמבואר במקור הברייתא בתו"כ, וצ"ע כעת

שם לחלק ל"צ קרא דסבר לה כר' יונתן כו', ע' בדו"ח להגרע"א מערכה י"א

שם אין לי אלא אביו ואמו כו'. ע' בהתוה"מ לתו"כ פ' קדושים סי' ק"א ובווי העמודים לס' יראים סי' נ"ח ובת' רדב"ז ח"א בלשונות הרמב"ם סי' ט"ו ובת' ח"צ סי' ד' ובכשמים ראש וכסא דהרסנא סי' שע"ד ובטו"א למגילה ד"ב ע"ב

שם יכול יהא או"ב נוהג בין בזכרים בין בנקבות כו', ע' בס' התרומה חלק או"ה דיני או"ב ובס' חרדים פ"ה סי' ע"ד ובהתוה"מ לתו"כ פ' אמור סי' קל"א

רש"י ד"ה כר' יונתן, וכל היכא דכתיב פלוני ופלוני או האי או האי משמע ע"כ, ע' בת' מהרשד"ם חאה"ע סי' מ"ח ובת' מהרי"ט ח"א סי' קל"ד ובט"ז יו"ד סי' רכ"ח סקמ"ט ובת' פמ"א ח"ב סי' קי"ח

תוד"ה או, התם מענין דקרא והכא מענין דקרא כו', ע"ל דל"ח ע"ב תוד"ה או

בא"ד אלא הוה מוקמינן לדרשה אחריתי. ע' שעה"מ פ"א ה"ז מה' כלאים

תוד"ה עד, וי"ל דאיצטריך דה"א דאסור אע"פ שאינם קשורים כו' וכ"כ התוס' בכ"מ, וע' בס' יראים סי' קנ"ו ובר"ש משאנ"ץ על התו"כ קדושים פרק יוד ובראבי"ה סי' קצ"ג ובס' חרדים פ"ה סי' ע"ה.