אור הישר (חולין) קסד

בתוספתא הוא על חיוב מלקות. כן פטור הראשון הוא ג"כ ממלקות וזהו קשה בשלמא חיובא דשני אשמעינן כמו במשנתנו, דחייב אפילו בשני בני אדם וכדאיצטריכא להו למילף בגמרא, אבל הראשון פטור מאי קמ"ל פשיטא ואפילו ידע הראשון שהשני ישחוט אח"כ, מ"מ אצלו לא משכחת התראה למלקות, ואפילו אם התרו בו, התראת ספק היא בשעת שחיטת הראשון. ולא משכחת ביה מלקות דשמא לא ישחוט השני

ואפשר דאתא לאשמעינן, אפילו ידע הראשון דאדם אחר ישחוט אח"כ את השני בשוגג, ולא יהיה שם מי שיודיענו ויתרה בו, וא"כ אפשר דידיעה זו והעלם הידיעה מהשני תגלגל עליו איזה איסור למפרע מלשחוט, קמ"ל דראשון פטור ומותר לכתחלה

שם מניין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשין כו', ע' במל"מ פ"ג ה"ח מאיסורי מזבח ובפמ"ג ליו"ד סי' ט"ו במשבצות סק"ג אמנם במש"כ המל"מ שם מצד הסברא, דטעמא דמיעט רחמנא מלהקריב קודם יום השמיני הוא כדי שיצא מכלל נפל, מבואר כן במד"ר אמור פכ"ז בפסוק והיה שבעת ימים תחת אמו, וע"ש בחידושי הרד"ל

שם ועוד שה כתיב ואמר רבא זה בנה אב כ"מ שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים אים ע"כ, אע"ג דגבי או"ב תניא בתו"כ אמור פרשה ח', שה ולא עופות, מ"מ מצי נמי למעט כלאים. לפ"מ דרבא יליף בתורת כלל משה כשבים ושה עזים למעט כלאים כ"מ שנאמר שה, והכא נמי עכ"פ כתיב שה

רש"י ד"ה או"ב, משום דבעי למימר בחולין ובמוקדשין כו', ע' ברכי יוסף ר"ס ט"ז

רש"י ד"ה ירצה לקרבן אשה וסמיך ליה אותו ואת בנו עכ"ל, ויל"ד טובא הא דרש"י ז"ל קבע הכא פסוק שלא נזכר בגמרא רק ראשית המקרא וביותר מאי דפתח באמצע הפסוק ירצה לקרבן אשה ולא מתחלת הפסוק. ונלע"ד דדבר גדול דיבר כאן רש"י ז"ל בהבנת הסוגיא, ושתהיה מתאמת הברייתא בגמרא עם הברייתא דתו"כ בזה, ודרך אגב לא יהיה מקום לקושית התוס' בד"ה מנין לאו"ב שנוהג במוקדשים שכ' וז"ל וא"ת ואמאי ס"ד דלא איירי במוקדשין הא סתמא כתיב כו' ע"ש ולכן הבין רש"י דמעולם לא עלה על דעת התנא לחשוב דשוחט או"ב דמוקדשין לא לילקי דקרא סתמא כתיב ובודאי לקי, כן אם התורה היתה אוסרת שחיטת או"ב דחולין. אז ודאי דגם שחיטת קדשים דאו"ב היתה פסולה בלא"ה דבעינן ממשקה ישראל רק תנא דברייתא נסיב אתנא דמתניתין דמחלק בנשחט דאו"ב, דבחולין כשר ובקדשים פסול, ורש"י פי' במשנתנו דפסול קדשים באו"ב הוא משום מחוסר זמן. ובזה איכא טעמא רבה לחלק, דע"כ לא אשכחן מחוסר זמן בקדשים רק קודם שמונה ימים, ועליו שפיר נופל לשון מחוס"ז, דאכתי לא מטא זימניה, משא"כ במחוס"ז דאו"ב, דרגע אחד קודם שנשחטה אמו לא היה מחוסר זמן. ורק משום שנשחטה אמו יהיה נחשב כמחוס"ז, הלא פסול זה בא לו מן הצד ואינו שייך אל הזמן, ומשו"ה יש מקום לאמר דניהי דהשוחט לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא, מ"מ הקרבן יהיה כשר בדיעבד כמו בשחיטת חולין דתנן במשנתנו שניהם כשרים, וזהו כוונת תנא דברייתא דקאמר מנין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשין. היינו לפוסלם בדיעבד

ובתו"כ תניא הכי בהדיא מנין לשוחט או"ב במוקדשים ה"ז בלא ירצה ת"ל ירצה לקרבן אשה לה' ושור או שה אותו ואת בגו ל"ת ביום אחד מלמד שהשוחט או"ב במוקדשים ה"ז בלא ירצה ע"ש וה"נ בברייתא בגמרא בהרצאת הקרבן מדבר מנין לפוסלו, ומסיק מדכתיב שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' וכתיב בתריה ושור או שה או"ב ל"ת ביום אחד לימד על או"ב שנוהג במוקדשין, פי' כמו במקרא שלפניו איירי בהרצאת הקרבן ולפוסלו במחוס"ז כן במאי דכתיב בתריה איסור שחיטה דאו"ב, סמכיה להכי דאותו ואת בנו לא יהיו נשחטים ביום אחד רק למחרת, ואם שחטו בו ביום פסול משום מחוסר זמן וזהו מאי דרש"י התחיל באמצע הפסוק וכתב, ירצה לקרבן אשה וסמיך ליה אותו ואת בנו ע"כ, להורות בדבריו דברייתא דהכא מתאמת עם הברייתא דתו"כ דסמכה דרשתה על תיבות ירצה לקרבן אשה עם הסמיכות דאיסור שחיטה דאו"ב, ותוכן אחד לשתי הברייתות לפסול הקרבן בדיעבד, וע"פ דבריו אלו לא יהיה מקום ממילא גם לקושית התוס' כנ"ל

תוד"ה מנין, וא"ת ואמאי ס"ד דלא איירי קרא במוקדשין הא סתמא כתיב כו' ע"כ, משמע דהתוס' הבינו דהא דבעי בברייתא מנין לאו"ב שנוהג במוקדשין. קאי על הדברים דשוו חולין וקדשים להדדי. ושפיר הקשו מהיכי תיתי לחלק ביניהם הא קרא סתמא כתיב, ולמאי הוצרך נמי למילף מדסמיך הכתוב דין או"ב לקרבנות. אולם לעיל בסמוך הוכחתי, דרש"י הבין בתנא דברייתא דבעי מנין לאו"ב שנוהג במוקדשין. הוא על הנשחט, מנין לחלק בין חולין למוקדשין, הלא קרא סתמא כתיב ומ"ש דבחולין כשר ובקדשים פסול כדתנן במשנתנו. וכמש"כ מבואר בברייתא דתו"כ בהדיא, ועפ"ז אין מקום לקושית התוס' ע"ש, וע' במנ"ח מצוה רצ"ג

בא"ד דאיצטריך שאם צריך לפסח כו'. ע' ברכי יוסף סי' ט"ז סק"ב ובת' מקום שמואל קונטרס שער התירוצים בסוגיין ולמגילה דכ"ה

בא"ד ולפי המסקנא צ"ל דלשום דרשה נכתב שם, ע' בפמ"ג ליו"ד סי' ט"ז במשבצות סק"ד ובת' פמ"א ח"ג סי' מ"ח

תוד"ה ועוד. וא"ת ואמאי לא גמרינן שור שור משבת ויהא או"ב נוהג אף בחיה כו' ע"כ, הנה בס' התרומה בה' איסור והיתר דיני או"ב שהרגיש בקושית התוס' ותירוצם, הניח ליסוד דאו"ב אינו נוהג בחיה, וז"ל דהא אפילו בולד הנולד מן התיש הבא על הצביה פליגי ר"א וחכמים אי או"ב נהיג ביה ולא בעופות דלא נילף שור שור משבת דכתיב ביה וכל בהמתך לרבות העופות כו' ע"ש, וצ"ע מדוע צריך להוכחות הלא בפ' אמור בפסוק ושור או שה או"ב ל"ת ביום אחד תניא בתו"כ בהדיא שור ולא חיה שה ולא עופות ע"ש,