אור הישר (חולין) קסג

תוד"ה עור, וא"ת יאכל עור בפסח כו', ע' בש"ק לירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ב

ע"ב דתניא העור והשליא אין מטמאין טו"א כו', ברייתא זו היא בתוספתא טהרות ספ"ב, וה"ה דדין אחד לעור ושליא לענין בישול בחלב דבשניהם פטור משום בשר בחלב כמבואר בשו"ע סי' פ"ז ס"ז, ומהך טעמא גופה דלאו אוכל נינהו. וע"ש בביאור הגר"א ז"ל שהוסיף לציין על מקור הש"ע מהך דהכא לעיין ג"כ לקמן דקי"ג ע"ב בתוד"ה דם, אף דאין שם שום זכר לעור ושליא ע"ש

ונלע"ד דכוונתו ז"ל היתה בזה. דלא תקשה ניהי דמרישא דברייתא דהכא ודאי הוכחה גמורה היא דעור ושליא לאו אוכל נינהו, וממילא אינן נחשבין כבשר גם לענין בישולן ואכילתן בחלב, אבל עכ"פ אם הכשירן לאוכל אדם. היינו השליא ע"י מחשבה, והעור ע"י מעשה השליקה, הלא אז הי"ל להתחייב על בישולן ואכילתן בחלב, כדמסיים הכא בסיפא דברייתא עור ששלקו והשליא שחישב עליה מטמאין טומאת אוכלין, לכן הראה באצבע ע"ד התוס' שם. שכתבו דאפילו לא הוה כתיב אלא לא תבשל בשר בחלב אמו הוה ממעטינן דם דלא אקרי בשר כו' ע"ש. וה"נ עור ושליא אע"ג דהכשירן לאוכל אדם. עד שנקרא אוכל לענין טומאה מ"מ לאו שם בשר עליהם כלל כנלע"ד

שם בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות ולא בגידין ולא בקרנים ולא בטלפים כו'. יל"ד הלא הברייתא הביא בש"ס רק משום עור דבעי עלה ר' יצחק בר נפחא כמש"כ בתוד"ה בנבלתה דרק מברייתא זו הוצרך להביא ע"ש. ועצם הברייתא היא בתו"כ שמיני פרשה יו"ד. ושם הוזכרו עצמות גידים קרנים טלפים כדמייתי הכא, ועור שהוא העיקר לענינינו. לא נזכר שם בברייתא יחד עם דרשת עצמות וגידים. רק בתר הכי הוזכר עור לדין צירוף כדאיירי בהעור והרוטב. וזה לא שייך לענינינו כמש"כ התוס' ע"ש

שם אינה קשורה בהן הריני מטיל עליה חומר שני ולדות כו' ע' כו"פ בקונטרס בית הספק

שם תניא כוותיה דר' אלעזר המפלת מין בהמה חו"ע כו'. ע' ש"ש שמעתא א' פכ"א

שם רוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה כו'. ע' רי"ט אלגזי לבכורות ד"ו בסוגיא דגמל גמל ושם פ"ג סי' ל"ז וסי' ל"ט ושם פ"ו סי' נ"ח

שם סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות והו"ל זכרים מיעוטא ע"כ, ואע"ג דפלוגתא היא בקדושין ד"פ ע"א אי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, ורבנן ס"ל מיעוטא כמאן דליתא דמי, ועמש"כ בחידושי לעיל די"א ע"א בתוד"ה מנא, מ"מ הכא כו"ע מודו דאמרינן סמוך מיעוטא לפלגא, וע' מהרי"ק שרש ק"ע ובשעה"מ פ"ג הט"ז מה' יבום ובס' אור שמח שם ובשושנת העמקים כלל ט"ו

שם כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, ע' מהרי"ק שרש פ"ח ובקונטרס ללשונות הרמב"ם להרדב"ז סי' קנ"ג ובס' חסידים סי' תנ"ח

שם והתניא אילן שמשיר פרותיו כו', ובתוספתא שבת פ"ז מסיק בהדיא ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום דרכי האמורי, וע' ירושלמי שביעית פ"ד ה"ד ובמע"ש פ"ה ה"א

רש"י ד"ה וכל, ולד זה ספק זכר ספק נקבה כו' ואת"ל זכר הוא שמא נדמה הוא, ע' ש"ש שמעתא א' פי"ח

רש"י ד"ה א"ב משום רפואה, כגון קבורת שיליא בפרשת דרכים כו', ע' בת' פמ"א ח"א סי' ל"ו

תוד"ה ולא, והתם נמי דרשינן בנבלתה ולא בקולית סתומה כו', ע' בהתוה"מ שמיני סי' קנ"ט

תוד"ה הריני, והא ס"ס הוא שמא אין כאן ולד אחר ואפילו את"ל יש כאן שמא אין באותו מקצת רובא כו', ע' במרדכי פ' החולץ רמז כ"א ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תק"ס ובש"ך ליו"ד סי' ק"י סוף דיני ספק ספיקא ובפר"ח שם סקי"ח

תוד"ה סמוך, אלא משום קושיא דפריך אר' חייא כו'. ע' רי"ט אלגאזי לבכורות פ"ג סי' ל'

דף ע'"ח ע"א אמר רבינא כמאן תלינן כובסא בדיקלא כמאן כי האי תנא ע"כ, משמע דלשאר תנאי צריך האי קרא לדרשה אחרינא. ואע"ג דרבינא גופיה לא יליף מהאי קרא ציון קברות כדאמרינן במו"ק ד"ה ע"א, מ"מ אפשר דאיצטריך ליה לגופיה, דחוב מוטל על המצורע להכריז בזיונו ברבים, וע' ב"ק דצ"ב ע"ב וברש"י ד"ה וטמא ובח"א שם. אותו ואת בנו פרק חמישי

במשנה, אותו ואת בנו נוהג בארץ ובחו"ל כו'. ע' מורה נבוכים ח"ג פמ"ח, ובת' הרשב"א ח"ד סי' רנ"ג שדחה לדבריו, אולם במד"ר אמור פכ"ז ובתנחומא שם, בפסוק ושור או שה או"ב ל"ת ביום אחד מבואר בהדיא כהרמב"ם ועיין שם בפי' מהרז"ו

שם השוחט או"ב חולין בחוץ שניהם כשרים, ע' בנה"מ סי' ר"ח סק"ב ובמש"כ בחידושי לתמורה ד"ד ע"ב

שם והשני סופג את הארבעים. והנה לשון התוספתא במכות פ"ג השוחט או"ב על הראשון פטור ועל השני חייב ע"ש. ולכאורה כמו חיוב השני דקתני