אור הישר (חולין) קסב

ועפ"ז שפיר השיב ר"פ לרבא בסוגיין, רשב"ל ואיסורא דאורייתא. היינו דכמו בפסח כן הכא בשניהם הוא בדאורייתא. וגם התם הוה לן לפסוק כרשב"ל, משום דהוא המחמיר, ובשל תורה אזלינן בתריה. וממילא א דגם הכא יש לנו להחמיר, ואת אמרת מאי ליחוש לה, כנלע"ד ביאור הסוגיא

ולכאורה אפילו לפ"מ דהוה מספקא ליה לר"פ, אי הלכה כר"י או כר"ל בגידין שסופן להקשות, ובעי למפסק לחומרא מטעם ספקא דאורייתא. מ"מ איכא למידק, בשלמא להרמב"ן והרשב"א דהא דמחמרינן בספיקא דאורייתא הויא החומרא מן התורה. ניחא מאי דר"פ השיב לרבא דהכא הוא איסור דאורייתא וכוונתו דבדאורייתא לא שייך לאמר התורה חסה כנ"ל. אבל להרמב"ם והראב"ד דחומרא דספיקא דאורייתא היא מדרבנן, א"כ מה כח יש ביד חכמים להחמיר. במקום דאיכא אבוד ממון של ישראל בספק דמקור איסורו הוא מן התורה כנ"ל, ומזה מוכח דלא מיבעיא אי ילפינן הא דהתורה חסה, מקרא דוהשקית את העדה ואת בעירם, אז בודאי דהוא אסמכתא. ולה"ק ס"פ אלו מנחות בלשון היכא רמיזא. אלא אפילו לפ"מ דיליף בתו"כ מקרא דוצוה הכהן וגו', דמשמע בדעת ר"מ דכל המקרא מיותר להך דרשה, מ"מ משמע דהוא רק אסמכתא ועצם ענין דהתורה חסה היא מדרבנן כנלע"ד וע' אור שמח פ"ח הי"ב מה"ש

שם והאמר רבא הלכתא כוותיה דר"ל בהני תלת כו', התוס' בב"מ דמ"ח ובכ"מ האריכו בזה, וע"ע בתשב"ץ ח"ג סי' קצ"ט

שם אתא לקמיה דאביי שהייה תלתא רגלי כו'. כה"ג לעיל דמ"ח ע"א

שם א"ל רבינא לרבא מתלקט מהו, ע"ל דמ"ח ע"א בתוס' וברא"ש ובמש"כ בחידושי שם: י

שם אבל פרזלא מזרף זריף, ע' סנהדרין דע"ו ע"ב תוד"ה שברזל וברש"י שבת דס"ז ע"א ד"ה לזירפא, והנה אע"ג דהכא וביבמות דע"ו ע"א הוזכר ברזל. מ"מ לפי טעם הש"ס משמע דה"ה לכל מתכות. כדאמרינן בשבת דקל"ד ע"א אבל בכלי מתכות לא משום דזריף

במשנה השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה כו' שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה ע"כ, החילוק שביניהם. כן הטעם על שליל במעי אמו שניתר בשחיטת אמו. כדתנן לעיל דע"ד ע"א, ע' בס' האשכול ח"ג סי' כ"ד

שם נפש היפה תאכלנה ע' פר"ח סי' פ"ד סק"ג

שם דת"ר כל בהמה תאכלו לרבות את השליא כו', ע' תו"כ שמיני פרק ג' ולעיל דס"ט ע"א ומש"כ בחידושי שם

רש"י ד"ה קודרו נוטלו בסכין כקדירת ארובה עכ"ל, ממאי דרש"י סמיך לשון זה לקדירת ארובה, משמע דגרסת קודרו היא אצלו עקרית. ולא כגרסת הערוך, אולם בס' יראים סי' קל"ו גריס בגמרא כל שהרופא גורדו ע"ש. וגרסא זו מתאמת עם הגרסא דלעיל דנ"ג ע"ב. דקאמר רב הונא בריה דרב יהושע דהכא, ורש"י גופיה גריס שם גורדו וכ"ה הגרסא בדג"מ פ"ה ה"ח ממ"א

רש"י ד"ה איבעיא להו ניקב אותו בשר החופה נקב קטן בלא חסרון ע"כ, ובראב"ן סי' ע"ר פי' דהבעיא היא בנקב שיש בו חסרון

רש"י ד"ה נקלף. את"ל נקלף בלא חסרון הבשר כשר, ע' פר"ח סי' נ"ה סקכ"ד

רש"י ד"ה דילמא, והעור דבוק יפה בעצם ומחזיקו, ע' נוב"י קמא חי"ד סי' ה'

רש"י ד"ה מזרף, עושה חריצים בבשר כו', ע' רש"י יבמות דע"ו ע"א ד"ה מזרף

רש"י ד"ה אבל לא טומאת נבלות דלאו בשר הוא כו', ע' פר"ח סי' פ"א סקי"ב

רש"י ד"ה דרכי האמורי ניחוש וכתיב לא תעשה כמעשיהם ע"כ, וכ"כ רש"י בע"ז די"א ע"א דאיסורא דדרכי האמורי הוא מהאי קרא, והרמב"ן בפ' משפטים כתב נמי מסברא דנפשיה. דהאי קרא הוא אזהרה מדרכי האמורי, ולא הביא לדברי רש"י אלו ע"ש, ולכאורה בע"ז שם ובסנהדרין דנ"ב ע"ב משמע, דהאי איסורא נובע מקרא דובחוקותיהם לא תלכו וכ"כ רש"י בשבת דס"ז ע"א, ואפשר דהני סוגיות ס"ל כדעת ר"מ בתו"כ פ' אחרי פרק י"ג דהאי קרא אתא להזהיר מדרכי האמורי שמנו חכמים, אבל שאר תנאי ס"ל התם דהאי קרא לענינים אחרים הוא דאתא, ומשמע דסוגייא דלעיל דמ"א ע"ב ס"ל כוותייהו, וע' במהרי"ק שרש פ"ח ובב"י ליו"ד סי' קע"ח ובביאור הגר"א שם

רש"י ד"ה ל"ל קרא. פשיטא דאסורה דשמא יצא הולד כו'. ע' פר"ח ליו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס סק"א

רש"י ד"ה ששלקו בשלו הרבה מאד ע"כ. וכן פירש"י לקמן דקי"א ע"א ובעירובין דכ"ח ע"ב ובברכות דל"ח ע"ב. וע"ש בתוס' רי"ח ובתוס' הרא"ש וברש"י נדרים דמ"ט ע"א ובתוס' ור"ן שם ובתוס' פסחים דל"ט ע"ב וזבחים ד"צ ע"ב ולקמן דק"י ע"ב. אולם הגר"א ז"ל בשנית אליהו לתרומות פ"י מי"א הוכיח מהירושלמי דשלוק הוא פחות מבשול, וע"ש בר"ש מ"ח וברמב"ם וכ"מ פ"ז ה"כ מה' שחיטה. ובמהרי"ק שרש קנ"א ובש"ך סי' נ"ב סק"י ובפר"ח שם סק"ח

תוד"ה אל, א"ר יוחנן לא שנו אלא לטומאה כו', לפנינו בירושלמי פסחים פ"ז הי"א ובשבת פי"ד ה"א ובסנהדרין פ"ח ה"ב נשתנה הגרסא במקצת וע"ש במה"פ

תוד"ה בלשון, וי"ל דמסתמא הדר ביה לגבי חבריה, ע' במהרש"א ומהר"ם ובשירי קרבן לירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ב

תוד"ה נתמסמס, היינו כגון בריאה ובגידין שהטריפות תלוי בהן כו' ע' אור שמח פ"ה ה"ט מה' שחיטה

תוד"ה דקנה, ור"ח ור"ת גרסי ברי"ש פי' רירים ליחה שלו כו', ע' ראב"ן סי' ע"ר ובמגיד משנה פ"ה ה"ח ממ"א.