אור הישר (חולין) קסא

ע"א ובתוד"ה ונפק ובכתובות דכ"ו ע"ב תוד"ה ואסקיניה ובת' מהרשד"ם חאה"ע ס"ס י"ז

שם לא אם טהרה שחיטת טרפה אותה כו'. וכ"ה גרסת התוס' לעיל דע"ד ע"א ד"ה אין, גם בסוגיא דלעיל דע"ג ע"א ע"ש

שם נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו מותר אם לאו אסור כו', ע' בפרדס סי' ר"כ רכ"א רל"א ובת' הרשב"א סי' פ"ט רכ"ו שי"ג ובת' הרא"ש כלל כ' סי' יוד ובאשכול ח"ג סי' כ' ובתמים דעים להראב"ד סי' כ"ב קנ"ה ובשבלי הלקט ה' טרפות סי' כ"ג ובתרומת הדשן סי' קס"ד ובמהרי"ק שרש ל"ח ובת' ח"צ סי' נ"ח

שם אר"פ הלכך בעינן רוב עוביו ובעינן רוב הקיפו, ע' בביאור הגר"א ליו"ד ס"ס נ"ו ובמש"כ בחידושי לעיל דמ"ו ע"א

שם אמר עולא א"ר יוחנן עור הרי הוא כבשר א"ל ר"נ לעולא ולימא מר עור מצטרף לבשר דהא עור ובשר קתני א"ל אנן עור או בשר תנינן א"ד אמר עולא כו' מזה משמע דגם להאמוראים היתה גרסת הברייתא בספק, דלפי תשובת עולא אנן עור או בשר תנינן ואי הוה ס"ל נמי דכו"ע גרסי בברייתא הכי, א"כ מאי אשמעינן עולא לכתחלה דעור הרי הוא כבשר, הרי בברייתא מבואר הכי בהדיא עור או בשר. ובע"כ דזה ידע עולא דגרסת הברייתא היא בספק בבית המדרש, ושפיר השמיענו עור הרי הוא כבשר, למען יבינו מדבריו גרסת הברייתא עם פירושה וביאורה גם להלכה, ור"נ הקשה לו ע"פ קבלת גרסתו כמו שהיא בברייתא לפנינו עור ובשר. וע' בס' התרומה ה' טרפות סי' כ"ד

שם בר גוזלא קאמרת בר גוזלא דרכיך שאני ע"כ, לאו דוקא בר גוזלא אלא ה"ה לכל עוף, כמש"כ הריב"ש סי' רצ"ו בשם ר"ח ז"ל. וכ"ה בשו"ע סי' נ"ה ס"ז

שם חדא דא"ר יוחנן כו' ועוד התורה חסה על ממונן של ישראל כה"ג לעיל דמ"ט ע"ב, וע' תשב"ץ ח"א סי' ס"ז ובת' ח"צ סי' ע"ג

רש"י ד"ה הסרבל של צמר כו', ע' שבת דק"א ע"ב רש"י ד"ה בחוט הסרבל

רש"י ד"ה וכמר בר רב אשי כו'. ע' בס' התרומה ה' טרפות סי' כ"ב ובס' הפרנס סי' פ"ט

רש"י ד"ה להא, דרב ירמיה בר אבא תלמיד דרב הוה כו' ע"כ, צ"ל דרבי ירמיה בר אבא כגרסת הב"ח בגמרא ודברי רש"י הם מברכות דכ"ז ע"ב

רש"י ד"ה רוב הקיפו ויצא דרך נקב קטן כו'. ע' בתשובות מהר"ח אור זרוע סי ח' ובפר"ח סי' נ"ה סקי"ד וסקי"ט

תוד"ה מר, וסימן כולו הפך לבן כו', ע' ברי"ף נהדרין סי' אלף ח' ובשבועות סי' אלף קנ"ב ובר"ן שם ובשערי תשובות למהר"ם ב"ר ברוך ז"ל סי' ק' ובביאור הגר"א לחו"מ סי' ל"ט סקל"ו

תוד"ה אפסיק, דכשנפסק אחד מהן סוף כולן ליפסק, ע' נוב"י מ"ת חי"ד סי' י"ח

תוד"ה למאי, תימה דהתם גבי פסח פליגי משום דמר אזיל בתר השתא ומר אזיל בתר סוף כו', ולולא דברי התוס' היה נלע"ד ליישב בפשוטו, דהיינו האי דהרגיש רבא גופיה, ולהכי הוסיף לאמר ועוד התורה חסה על ממונם של ישראל, פי' דאף אם נימא דל"ד לפלוגתא דר"י ור"ל משום דהתם לא פליגי רק אי אזלינן בתר השתא או בתר סוף, משא"כ לענין הגנה במקום בשר כמו הכא, אפשר דתרווייהו ס"ל דלא מגין. לכן הוסיף בדבריו ואמר דעוד התורה חסה כו'. ור"ל דהאי טעמא יהיה כסמך להיתר, במקום דאיכא לספוקי בדעת תורה, וע"ע לקמן דע"ז ע"א תוד"ה אל ובפסחים דפ"ד ע"א תוד"ה הא

ועפמש"כ מיושב נמי לעיל דמ"ט ע"ב דקאמר רבא גופיה חדא דהא א"ר ששת חלב טמא נמי סותם ועוד התורה חסה כו', ולכאורה האם לא ידע רבא דרב פליג על רב ששת וס"ל דטמא אינו סותם. אולם לפי הנ"ל ניחא. דלהכי הוסיף לאמר ועוד התורה חסה כו' דזהו שיטת רבא, דבמקום ספיקא דדינא בין רב לרב ששת, כמו הכא בין ר"י לר"ל, או אי שייך לפלוגתא דר"י ור"ל כנ"ל, אז ראוי להסמיך טעם להיתר דהתורה חסה, אכן ר"פ דחי לדברי רבא בשני המקומות, דס"ל דבאיסור דאורייתא לא שייך לסמוך האי היתירא דהתורה חסה, וע' בזהר הרקיע שרש א' ושם בל"ת ל' ובתשב"ץ ח"א סי' ס"ז

דף ע"ז ע"א, ועוד התורה חסה על ממונן של ישראל, עמש"כ בחידושי לעיל דע"ו ע"ב בתוד"ה למאי, ולמנחות דע"ו ע"ב

שם א"ל ר"פ לרבא רשב"ל ואיסורא דאורייתא ואת אמרת מאי ליחוש לה. פי' על טעם הראשון דפשיט ליה מהא דא"ר יוחנן גידין שסופן להקשות נימנין עליהן בפסח, השיב לו הרי רשב"ל פליג, ועל טעם השני דהתורה חסה על ממונן של ישראל השיבו, הרי הוא איסורא דאורייתא. ובזה לא שייך לאמר התורה חסה כו' דאל"ה בכל ספיקא דאורייתא נימא התורה חסה, ואדרבה הא קיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא

והנה הרשב"ץ בס' זהר הרקיע שרש א' הוכיח מהא דבסוגיין. דבספיקא דרבנן ודאי אמרינן התורה חסה, מדדחי ליה רק משום שהוא איסורא דאורייתא ע"ש, ולע"ד גם בלא"ה מוכח כדבריו, דבין לפ"מ שהביא רש"י לעיל דמ"ט ע"ב מקור דהתורה חסה כו' מהתו"כ בקרא דוצוה הכהן ופנו את הבית כו', כן לפ"מ דילפינן לה במנחות דע"ו ע"ב מקרא דוהשקית את העדה ואת בעירם, עכ"פ מקורו הוא מדאורייתא, ומשו"ה יש בכחו לדחות לספקא דרבנן. אולם בנוגע לדאורייתא הדרינן לכללין לפסוק כר' יהושע בן קרחה בע"ז ד"ז ע"א, דאם היה אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר בשל סופרים הלך אחר המיקל ובשל תורה אחר המחמיר. וע"ל דמ"ט ע"ב רש"י ד"ה א"ל ר"פ, ובע"כ דכל חידוש הרשב"ץ הוא דבמקום דאיכא איבוד ממון חייבין להקל מטעם התורה חסה, ולא בתורת רשות, משא"כ בדאורייתא חייבין להחמיר.