אור הישר (חולין) קנו

האומרים שחיטת אמו מטהרתו, פליגי על ר"מ גם באו"ב ובמתנות. כמבואר בתוספתא פ"ד, וע' ב"ק דמ"א ע"א תוד"ה איני ובשעה"מ פ"ה ממ"א

רש"י ד"ה אלא מצות פרוש בעלמא מדרבנן כו'. וכה"ד התוס' בסוגיין. אבל הרמב"ם בפ"ה ה"ו ממ"א ס"ל דאסור מדאורייתא רק דאין לוקין עליו, וע' פר"ח סי' ס"ב סק"ז ובפלתי שם סק"ו ובאור שמח פ"ח הי"ב מה"ש

רש"י ד"ה ושחט, ויצא אחר שחיטתו ואמו קיימת כו', ע' פר"ח ס"ס י"ד

רש"י ד"ה קורעו שא"צ שחיטה כו' אבל דמו לא גרע מדם האברים דקיי"ל בכריתות דם האברים עובר בל"ת עכ"ל, ולפ"ז משמע דהא דתנן קורעו ומוציא את דמו היא פעולה חיובית, וכן מוכח ביומא ד"פ ע"א דקאמר ואימא גדי ומשני מחוסר שחיטה ופריך ואימא בן פקועה ומשני טעון קריעה ע"ש. משמע דקריעה מעכבת בה

והנה הט"ז בסי' י"ג סק"ג כתב אמש"כ המחבר שם ואינו טעון שחיטה, וז"ל זהו לשון מיותר ונראה דקמ"ל דאין בו איסור אבמה"ח כו' וע"ש בנקוה"כ, ולע"ד קשה טפי הלא בע"כ צריך להוציא את דמו כדין המשנה, א"כ מדוע לא כתב בשו"ע כלשון המשנה קורעו ומוציא את דמו, וממילא ידעינן דאינו טעון שחיטה, והיה משמיענו ג"כ בזה חיוב הקריעה, בכדי שלא לעבור על ל"ת דדם האברים כדפירש"י, וכן קשה על הרמב"ם דאיהו פסק בפ"ו ה"ה ממא"ס. דדם השליל הרי הוא כדם האברים ועל דם הכנוס בתוך לבו חייבין עליו כרת ג"כ, ואפ"ה בפ"ה הי"ג שם דאיירי ברישא דמשנתנו, לא הזכיר רק היתר אכילה דשליל, ולא חיובא דקריעה להוציא את דמו, וצ"ע כעת

תוד"ה אין, וקרא דברייתא אינו אלא אסמכתא בעלמא כו', ע' ח"ס חי"ד סי' י"ח

תוד"ה תרי במותם כתיבי וא"ת והא אכתי צריכי לכדדרשינן בהעור והרוטב כו' ת"ל במותם מה מיתה שאינה עושה חליפין כו'. ולולא דברי התוס' היה נלע"ד דבע"כ סוגיין אתא דלא כברייתא דתו"כ שמיני סוף פרק ז' ותחלת פרשה ו', דשם דרשו האי קרא בשרצים גופייהו. ולא באם אינו ענין לשרצים תנהו ענין לבהמה ולשחיטה, ולמעוטי בחייהם לא נפקו להו מנבלתם כדהכא. רק מדכתיב במותם, ואידך במותם ממעט מיניה ריה"ג בשר הפורש מן החי מה מיתה שאין לה חליפין אף אבמה"ח שאין לה חליפין ר"ע אומר מה מיתה גידים ועצמות אף אבמה"ח גידים ועצמות ע"ש, ולפ"ז י"ל דסוגיא דהעור והרוטב אתיא כברייתא דתו"כ, וסוגיין אתיא כסוגיא דנדה דנ"ו ע"א ע"ש

תוד"ה ולהאי תנא קצת תימה דכולה חדא ברייתא היא בת"כ וידע רישא ולא ידע סיפא עכ"ל, ובחידושי הרמב"ן כתב וז"ל ומכאן יש ללמוד שאין בעלי הגמרא שונין ספרא ושמע השומע מקצתה של ברייתא ולא שמע סופה כמ"ש ביבמות דע"ב ע"ב היכא תני לה בת"כ וכו' אלמא ר' יוחנן לא הוה ידע ליה עד דגמריה מר"ל כו' ע"ש

והנה התוס' העתיקו לשון הש"ס, ולהאי תנא דקפריך טרפה דשחיטה מטהרתה מנא לן. אולם לפנינו הגרסא בגמרא מנא ליה ועפ"ז היה מקום לאמר לולא דברי הראשונים ז"ל. דלאו בדרך קושיא מקשה הש"ס. אלא בדרך ביאור מפרשי דמנא ליה להאי תנא דשחיטה מטהרת לטרפה מסיפא דברייתא דת"כ, אמנם הספק בש"ס אם הוא מדר"י אמר רב או תניא במתניתא מזה גופה משמע קצת כהרמב"ן ז"ל

תוד"ה נפק"ל, והשתא כולהו לא מתוקם כתנא דמתניתין כו'. ע' בתו"כ שמיני פרשה יוד ובהתוה"מ שם סי' קנ"ח

ע"ב מחלוקת בבן ט' חי והלך ר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו. פי' דהיתר אכילת שליל הנמצא בבהמה, ילפינן לעיל דס"ט ע"א מדכתיב וכל בהמה, ופרש"י כל אשר תמצאו בבהמה אכול, ובזה פליגי דר"מ סבר דזהו רק בשליל הצריך עוד לאמו, אז נחשב כאחד מאבריה, משא"כ אם הוא בן ט' חי. בעובר כזה לא דברה תורה דלחתיכה קאי וכל העומד לחתוך כחתוך דמי. כדס"ל לר"מ לעיל דע"ג ע"א ולהכי ס"ל נמי דצריך שחיטה לעצמו, ומדלא קרינן ביה כל בבהמה ומצרכינן ליה שחיטה כבהמה דעלמא משו"ה אסור בו גם חלבו וגידו, ור"י סבר כיון דמגזה"כ ילפינן וכל בהמה לרבות את הולד, ושליל זה הלא נמצא בבהמה, להכי שחיטת אמו מטהרתו אע"פ שהוא בן ט' חי. ואי משום דעומד לצאת, הרי ר"י לא ס"ל כל העומד לחתוך כחתוך דמי כדלעיל דע"ג שם, וממילא לדידיה כיון דנאכל השליל ככל הנמצא בבהמה, משו"ה גם חלבו וגידו מותר, דאיסור זה הוא על בהמה דעלמא ולא על שליל הנמצא בבהמה כנלע"ד. וע' בביאור הגר"א סי' ס"ד סק"ו ובת' רדב"ז ח"א סי' ע"א ובמש"כ בחידושי לקמן דצ"ב ע"ב

שם למעוטי רובעו וחורש בו. ע' מנחת חינוך מצוה כ"ו סי' א' ובמצוה ר"י

שם ארשב"ל לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו לדברי האוסר בחלבו אוסר בדמו ור' יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו כו'. ולכאורה יל"ד הלא חלב ודם שניהם הם באיסור כרת וכמו חלב תלוי בהקרבה, כדכתיב ויקרא ז' כ"ה כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה' ונכרתה וגו'. כן בדם כתיב כי, הדם הוא בנפש יכפר וע' פסחים דס"ה, ושליל זה הרי הוא יוצא דופן. דבקדשים אינו קדוש לד"ה מ"ט גמר לידה לידה מבכור מה התם פטר רחם אף כאן פטר רחם כדאמרינן בנדה ד"מ ע"א וע"ל דל"ח ע"ב רש"י ד"ה פרט ליוצא דופן ושם ע"א תוד"ה כי יולד, ואמרינן לקמן דע"ה ע"א מה חלב ושתי כליות האמור באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל ע"ש הרי דחלב שליל לא מקריא חלב כיון דאינו בעמוד והקרב, וע"ל דצ"ב ע"ב תוד"ה אילימא וע"פ כל אלה סברת רשב"ל פשוטה, כיון דדעת תורה היא להשוות דם לחלב בטעמו ואיסורו עונשו ואזהרתו וע' כריתות ד"ד ע"ב. לפ"ז שפיר י"ל לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו לדברי האוסר בחלבו אוסר בדמו, אבל מ"ט דר' יוחנן דס"ל אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו, וע' במל"מ פי"ג ה"ה משגגות.