אור הישר (חולין) קנה

כנפול נה, וע"י השחיטה נחשב עוד כמחובר בה

וקשה הלא בע"כ יש לאבר זה המדולדל דין אבר מן החי, בין במיתה ובין בשחיטה. דזהו כל דינו דמיתה עושה ניפול. שלא להחשיבו בטומאתו כאבר מן הנבלה רק כאבמה"ח, וע"ל דע"ג ע"ב רש"י ד"ה שמיתה. ומה דינם של כל אברי הבהמה קודם שחיטתה, הלא ג"כ עומדים באיסור אבמה"ח, ולפ"ז שפיר ניחא דכמו דעצם הזביחה באה להסיר דין אבמה"ח מכלל הבהמה, וע"ל דל"ז ע"א תוד"ה השתא ולקמן דק"כ ע"א תוד"ה מה, כמ"כ פקעה בשחיטתה איסורא דאבמה"ח גם מאבר זה המעורה בכלל האברים דדין אחד להם, ולדייק נמי כיון דגבי שחיטה אמרינן דאין עושה ניפול. הלא דאבר זה נחשב כגופה, א"כ מדוע המיתה עושה ניפול להחשיבו כאילו היה מגוף אחר, ג"ז אי אפשר למידק. דהא אמרינן לקמן דקכ"ז ע"ב שאני טומאת נבלה דרחמנא אמר כי יפול עד שיפול ע"ש. וממילא כל כמה דלא נפל יש עליו דין אבמה"ח, וע"ש ברש"י ד"ה כי יפול ובתוד"ה דרחמנא ובהתוה"מ שמיני סי' קט"ו. ועפ"ז מה מקום מצא רבא לדייק, מנא הא מילתא דאמור רבנן מיתה עושה ניפול שחיטה אינה עושה ניפול, וצ"ע כעת

שם דא"ר יהודא אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא א"ק וכי ימות מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה כו' בכה"מ בש"ס הוא כמסתפק בלשון זה אי הוא מדר' יהודא א"ר או ממתניתא, ולפנינו בתו"כ שמיני פרשה יו"ד היא ברייתא מפורשת ושנויה באריכות, אכן לפ"מ שמצאתי אח"כ בחידושי הרמב"ן. תירוץ לתמיהת התוס' בד"ה ולהאי תנאי ניחא גם הכא ע"ש

שם מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה ואיזו זו זו טרפה ששחטה. ע' בס' האשכול ח"ג סי' י"א וסי' י"ג

שם בעי רב הושעיא הושיט את ידו למעי בהמה ושחט בן ט' חי מהו כו', ואע"ג דבעיין לא איפשט מ"מ החליט הרמ"א ס"ס י"ד דלא מיקרי שחיטה. והנה בש"ך וט"ז הביאו בשם הלבוש שלא ידע מקור לדין זה. וכתב שהאיסור הוא משום חלדה. והם דחו לדבריו ע"ש ובאמת פסק הרמ"א לקוח מלשון הר"ן, ושם כתב בהדיא דמשום דלא איפשט בעיין להכי נקטינן לחומרא ע"ש. כן במש"כ המחבר סי' כ"ד ס"ח דיש מי שפוסל אם החליד הסכין תחת מטלית הפרוש על צוארה כתב הט"ז דקשיא ליה מתלמוד ערוך דסוגיין דלא אסרינן בהושיט ידו למעי בהמה מטעם חלדה כו' ע"ש, ובאמת כבר הקדימם בס' האשכול ח"ג סי' י"ב, אמאי לא אסרינן בסוגיין מטעם חלדה, והוכיח דבמכסה מרופה על הצואר לא מיקרי חלדה, ועוד דהרחם נחשב כביתו של ולד וכשוחט בדיר הבהמה דלא שייך חלדה. ועוד לפ"מ דלא איפשט לעיל ד"ל אי תחת מטלית ועור הוי חלדה קמבע"ל את"ל דליכא משום חלדה, אי הויא שחיטה במעי אמו א"נ תחת העור כשרה קמבע"ל ע"ש ובפר"ח סי' כ"ד סקי"ד ובפלתי שם סק"ה

אמנם אי קשיא לי הא קשיא לי דהרמ"א נקיט ספיקא דהר"ן לפסוק בשבילו לחומרא. ועזב פשיטות התוס' בביצה ד"ו ע"א, והרשב"א בחידושיו שם כ' וז"ל וא"ת ולימא הואיל ומוכן במעי אמו דאי בעי מושיט ידו במעי אמו ושחיט ליה דהא קיי"ל בפ' בהמה המקשה הושיט ידו במעי פרה ושחט בה בן ט' חי כשר וה"ה למעי טרפה כדאסיקנא התם דארבעה סימנים אכשר ביה רחמנא וי"ל דמילתא דלא שכיחא היא כו' ע"ש, ומלשון זה של הרשב"א ז"ל משמע דאפילו לכתחלה כשר, ואפילו התוס' שם לא אסרו אלא לכתחלה. מידי דהוה אשוחט בלילה, אבל בדיעבד גם לדידהו כשר, והרמ"א אוסר גם בדיעבד. ואין שום מעורר מדברי התוס' והרשב"א על פסק הרמ"א וצע"ג, שוב הראני ח"א דבפלסי סי' י"ד העיר לדברי התוס' בביצה, וכאשר עיינתי שם נתגדלה תמיהתי במה שהביא שם גם לדברי הרשב"א בחידושיו בסוגיין. שכ' כדברי הר"ן דמשום דהיא בעיא דלא אפשיטא נקטינן לחומרא, ולפ"ז אפילו בדיעבד אסור. ולא הביא לדברי הרשב"א בביצה הנ"ל, שכתב דגם לכתחלה מותר

שם ד' סימנין אכשר ביה רחמנא, ע' בחידושי הגרע"א לאו"ח סי' תצ"ח ס"ה

במשנה השוחט את הבהמה ומצא בה ח' חי כו'. והוא הדין בן ד' לדקה כדאמרינן בנדה דכ"ד ע"א אולם בז' לגסה בעיא דלא אפשטא היא שם ע"ב

שם מצא בה בן תשעה חי כו', ע"ל דל"ח ע"ב תוד"ה אלא דמתה ובסמ"ע סי' רע"ו סק"ז ובת' ח"צ סי' ס"ב ובת' בשמים ראש סי' רפ"ג

שם וחכ"א שחיטת אמו מטהרתו. וקשה הלא היתר אכילה עדיף מטהרת נבלה, וכדאמרינן לעיל ד"ע ע"ב אם הועילה אמו להתירו באכילה לא תועיל לו לטהוריה מידי נבלה ע"ש, וא"כ מ"ש דקאמרי רבנן שחיטת אמו מטהרתו, ולא אמרו רבותא טפי דשחיטת אמו מתירתו, וכה"ג פריך הש"ס בשבת דקל"ו ע"א אדמפלגי לענין טומאה וטהרה ליפלגי לענין אכילה ע"ש וכן ברמב"ם פ"ה הי"ב ממא"ס העתיק כלשון המשנה שחיטת אמו מטהרתו, ובשו"ע סי' י"ג ס"ב משמע דמותר באכילה ע"ש. ואע"ג דאפ"ל דאיירי בטרפה ששחטה. שחטה. ואז לא תועיל השחיטה רק לטהוריה מידי נבלה, אבל עכ"פ בכשרה ששחטה ג"כ איירי במשנתנו, וביותר חל הדקדוק בזה לקמן דע"ה ע"ב, דרבא הקשה על רב חסדא, טעון שחיטה כמאן כר"מ ואם מת טהור מלטמא במשא כמאן כרבנן ולטעמיך הא דתני ר"ח כו' ולפמש"כ אדקשיא ליה אדרב חסדא וברייתא דר' חייא. ולא הקשה כן במשנתנו גופה. דקתני בדברי ר"מ טעון שחיטה. שהוא להתירו באכילה וע"ל דע"ה רע"ב רש"י ד"ה טעון, ומסיים בדברי חכמים שחיטת אמו מטהרתו, שהוא רק דלא לטמא בטומאת נבלה, וצ"ע כעת

שם וחייב באותו ואת בנו דר"מ, נקיד כן להורות על חיוב שחיטה דידיה שהוא דאורייתא. עד דקרא דאותו ואת בנו לא תשחטו. מוסב גם על בן כזה, וה"ה דחייב בזרוע לחיים וקבה כדאמרינן לקמן דע"ה ע"ב, דזובחי הזבח קרינא ביה כדפירש"י שם, וחכמים