אור הישר (חולין) קנד

רש"י ד"ה שיש, אבל בן שמונה חי שנולד מבהמה חיה אין לנו במה לטהר כו', ע' ברדב"ז קונטרס ללשונות הרמב"ם סי' רכ"ד

דף ע"ג ע"א כמאן כר"מ דתנן כל ידות הכלים כו', לכאורא אמאי תלי הא דכל העומד לחתוך כחתוך דמי בדר"מ, ובמשנה דמקואות שם ליתנייהו תיבות דברי ר"מ וחכ"א, ולא קאמר כמאן כר"ש, דאיהו ודאי סבר לסברת דכל העומד כדאמרינן לקמן דפ"ב ע"א ובכ"מ, ועמש"כ בחידושי לזבחים דק"ה ולמנחות דק"א ולתמורה דכ"ב ולכריתות דכ"ה ולמעילה ד"ה

די"ל משום דר"ש קאמר לסברא דכל העומד רק במקום מצוה, ור"מ נקיט כלל זה אפילו אם הוא דבר הרשות אם רק הוא ברצונו לעשות כן ובידו לעשותו, אז אמרינן דממילא עומד הדבר לכך, כמש"כ התוס' בסוטה דכ"ה ע"ב, ועפ"ז עולה בסוגיין הדמיון שפיר, דאהא דאמרינן כל העומד לחתוך כחתוך דמי גבי עובר משום דלחתיכה קאי. קאמר כמאן כר"מ, דס"ל גבי ידות הכלים שהן ארוכות ועתיד לקצצן. דמטביל עד מקום מדה, הרי דאפילו אם רק ע"י החלטת רצונו והוא בידו, נחשבות כחתוכות, ומכש"כ עובר דלחתיכה קאי מצד הכרח הטבע. בודאי דהוא כחתוך. וע' מה שהאריכו בזה בתשובת מקום שמואל סי' ג' וסי' מ"ח וסי' ק"א ובת' ח"צ סי' ס"ב וס"ג ובת' חו"י ס"ס פ"א

שם אפילו תימא רבנן חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ע"כ, תירוץ זה הוא מדברי רבינא גופיה, כדמשמע בפסחים דפ"ה ע"א, וע' בר"ש עוקצין פ"ג מ"ב ובח"ס חא"ח סי' מ"ו

שם חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי. פי' הבהמה והעובר שבקרבה, הוא אוכל המחובר עם אמו. דאי בעי שחיט לאמו ואכיל גם העובר שבתוכה, רק משום דמצד הטבע הוא מוכרח לצאת, לכן נחשבים כמאן דמפרתי מהדדי, וכה"ג קרי לביצה שנולדה מן התרנגולת אוכלא דאפרת, וע' ריש ביצה ברש"י ותוס' ד"ה אוכלא

שם טרפה ששחטה מטמאה במוקדשין, פי' ולאפוקי תרומה דלא מטמאה, כדכ' הרמב"ם בפ"ב ה"ט מאבות הטומאות

שם אמר להן לא אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה כו'. כ"ה הגרסא לקמן דע"ו ע"ב. וע"ל דע"ד ע"א תוד"ה אין ובס' התרומה ה' טרפות סי' כ"ג

תוד"ה מטביל, וא"ת ואידך ליהוי חציצה דהוי מיעוטו המקפיד כו'. ע' ח"ס חי"ד סי' קצ"ב קצ"ג קצ"ה

בא"ד וי"ל דאיירי בידות הכלים העשויין כעין חוליות כאותן שלשלאות של ברזל העשויין בטבעות כו' ע"כ, והנה בר"ש ורא"ש מקואות פ"י מ"ה דחו לתירוץ התוס'. ומתרצי דבבית הסתרים דכלי לא חיישינן לחציצה כלל ע"ש

ויל"ד הלא במשנה קתני כל ידות הכלים. ובשלמא לפירוש הר"ש והרא"ש שהניחו ליסוד מוסד בשם התוספתא. דבבית הסתרים דכל הכלים לא חיישינן לחציצה כלל, היינו דקתני כל ידות הכלים. אבל לפירוש התוס' דאיירי בידות הכלים העשוין כעין חוליות, א"כ הוו מין כלים מיוחדים. לפ"ז הו"ל למיתני ידות הכלים, ואז הוה מצינן לפרושי במיני כלים כאלו. ומדקתני כל ידות הכלים משמע בכל מיני כלים וצע"ק

תוד"ה חבורי, וי"ל דלא אמרינן כמאן דמפרתי דמי אלא היכא דעומד ליקצץ כמו הכא דאבר אסור והשאר מותר כו' ע"כ, ובזה מבואר משנה דעוקצין פ"ב מ"ה התחיל לפרק אוכל שהתחיל בו אינו חבור ע"ש, דגם התם עומד ליקצץ ולהכי הוי כמאן דמפרתי

וניחא נמי דלא תקשי מהא דתנן רפ"ג דטבול יום, האוכל שנפרס ומעורה במקצת רמ"א אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו רי"א אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו ע"ש, הרי דבין לר"מ ובין לר"י תלי באם הקטן עולה עם הגדול או איפכא, אבל חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי לא אמרינן אליבא דתרווייהו ולפ"מ דמסקינן לקמן דקכ"ח ע"א אין נ"מ נמי בין טבול יום לשאר טומאות. אכן לפמש"כ התוס' ניחא. דלא אמרינן הכא כמאן דמפרתי, אלא משום דעומד ליקצץ. משא"כ התם. וע' בת' ח"צ סי' ס"ב

ע"ב הכל מודים שמיתה עושה ניפול כו', ע"ל דקכ"ז ע"ב תוד"ה דרחמנא ובמנחות ד"ע ע"א תוד"ה ביצי

שם ובשר בשדה טרפה לא תאכלו להביא האבר והבשר המדולדלין כו'. ע"ל דצ"ג ע"ב תוד"ה מדלא

רש"י ד"ה קמ"ל, ואין סופו לטמא טומאה חמורה משפירש צריך הכשר, ע' ר"ש פרה פ"ט מ"ה. תוד"ה שחיטה, טפי הו"ל לאקשויי מינה לר"ל, ע' בישוב קושיתם בליקוטים מחידושי הגרע"א בסוגיין. ם

תוד"ה הוכשרו, וי"ל משום דמדאורייתא לא מכשרה שחיטה אפילו לר"ש כו'. ע' בת' אחיעזר חי"ד סי' א'

תוד"ה אי, הק' הר"ש מווארדו"ן כו'. ע' בגליון הש"ס ובליקוטים מחידושיו בסוגיין

דף ע"ד ע"א אין בהן אלא מצות פרוש בלבד, ע' תשובות הרשב"א סי' פ"ט ובס' האשכול ח"ג סי' כ' ובס' התרומה ה' טרפות סי' כ"ג וברוקח סי' תס"ד ובת' משאת בנימן סי' מ"ם

שם כי אמרי אנא במיתה דעושה ניפול כי אמר איהו בשחיטה דאינה עושה ניפול. ע' באר יצחק חי"ד סי' ו'

שם אמר רבא מנא הא מילתא דאמור רבנן מיתה עושה ניפול כו'. בילקוט שמיני רמז תקל"ח הגרסא רבינא

שם מנא הא מילתא דאמור רבנן מיתה עושה ניפול שחיטה אינה עושה ניפול כו', ולכאורה ירד רבא להבין, הלא כמו מיתה כן שחיטה. בשניהם כלתה חיות הבהמה, ומ"ש דעל ידי המיתה נחשב אבר זה המדולדל