אור הישר (חולין) קנב

דבאמת כיסוי הבית הקברות בכלל כשהיה לפנים, היה אבן הנגלל לכאן ולכאן לתשמישו, ולכן היה שמו גולל, אמנם אחרי שנשתנה סדר הקבורה וכל ארון יש לו קבר בפני עצמו, לכן נשאר שם הכיסוי של הארון הפרטי גולל, והוא שם המושאל מהגולל מאז שהיה כיסוי כללי לכל הבית הקברות וזהו שיטת רש"י והרמב"ם שהסבו את שם גולל על כיסוי הארון ושם דופק על צד הארון שהכיסוי נסמך עליו. להיותו ג"כ במקום הדופק מאז

וניחא נמי הא דמדלגים היינו ע"ג ארונות דברכות די"ט, דאף דעתה אחרי שינוי סדר הקבורה נושא כיסוי הארון עליו שם גולל לטמא באהל, אולם בזמנו של ר"א ב"ר צדוק שהיו נקברין במערות, אז נשא עליו שם גולל לטמא באהל, רק האבן היחידי המכסה לכלל הבית הקברות, אבל כל ארון וארון קודם שנכנס לכוכין או לחצר הקברות, לא נשא כיסוי הפרטי עליו עוד שם גולל מלטמא, ומדלגין היינו ע"ג ארונות בודאי היה קודם שנכנסו הארונות במערות הקברות דאיך ידלגו שם בפנים המערות לקראת מלכי ישראל, ומה להתוס' להקשות על טומאת אהל של כיסוי הארון תיפ"ל דאיך יכנסו במערות הקברות הלא שם ודאי יש טומאת אהל, וקודם שנכנסו הארונות אל המערות יש עליהם רק טומאה דרבנן. דדבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה ורוב ארונות יש בהן חלל טפח וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהן רבנן כדאמר התם

ועפ"ז ניחא כל המשניות והתוספתות, דתנן באהלות פט"ו מ"ח קורה שעשאה גולל לקבר בין עומדת בין מוטה על צדה אין טמא אלא כנגד הפתח כו' ודתנן בתר הכי חבית שהיא מלאה משקים טהורים ומוקפת צמיד פסיל ועשאה גולל לקבר, כן הא דתניא בסוכה דכ"ג ע"א שהיה ר"מ אומר כל דבר שי"ב רוח חיים אין עושין אותו גולל לקבר ואמר אביי שמא תמות ור"ז אמר שמא תברח ע"ש דלפי הסדר בקברות שלנו וכיסויין שנקראים גולל. אין שום מובן למשניות וברייתות אלו, ותוספתא דגל של צרורות גולל לקבר שהביאו התוס' שם, אולם לפמש"כ דגולל המוזכר במשנה וברייתא הוא רק סתימת הפתח שבכותל החצר מחוץ עפ"ז הכל ניחא בס"ד

אכן פלוגתא דר"מ וחכמים במשנה אהלות פט"ו מ"ט, אם דבר שי"ב רוח חיים מטמא משום גולל או לא. נראה בדרך זה. דחכמים ס"ל כיון דהא דגולל מטמא. הוא מדילפינן מע"פ השדה, לכן גזה"כ לטמא אף אם הגולל הוא בעל חי להגן בפני פתח הקברות, ור"מ סבר דהתורה לא טמאה רק אם הוא דבר שאין בי רוח חיים. אבל אם יש בו רוח חיים. לא בטל דינו התמידי דבעל חי אינו מטמא. וע' זבחים דק"ה ע"א וברש"י ד"ה אמרי במערבא וצע"ק

ולפמש"כ אין מקום נמי לקושית התוס' בסוכה דכ"ג ע"א. אהא דאמרינן לקמן דקכ"ו ע"ב דגולל מטמא באהל, והקשו מאי איריא משום גולל תיפ"ל משום שהקבר סתום כו' ע"ש, דלפמש"כ הרי איירי בגולל העומד בחוץ לסתום את פתח הקברות, ובדידיה שייך שפיר טומאת אהל, אם יש דבר המקבל טומאה תחת אבן זו על הדופק, או מצד השני בין חלל הכותל לתחתית האבן העומד על הקרקע. והיא מאהלת בעגולה על הדבר העומד תחתיה. אז מטמאה משום אהל

והנה התוספתא ספ"ג דאהלות במעשה דבית דגן ביהודא, ממקורה היא משובשת במעט, ולא בכל הדפוסים היא בשוה, רק כמו שהעתיקו אותה בתוס' כתובות ד"ה ע"א לתקנה במקצת ממש"כ בתוספתא שלפנינו, ועכ"פ לפמש"כ ברורה הבנתה כשמש בצהרים, מהמסופר שם באחד שמת בערב הפסח וקשרו הנשים החבל בגולל ומשכו האנשים מבחוץ וקברוהו הנשים והלכו האנשים ועשו פסחיהן לערב ע"ש דבאמת אם הגולל היה רק כיסוי אל הארון לא היו מחפשים תחבולות גדולות כזאת, רק הנשים היו מכסות אותו בכיסוי נסרים או אבנים גדולות לפי כחן, אמנם הגולל הוא האבן שעמדה לסתום את חצר הקברות, ולא היו יכולות הנשים לפותחו, כי הדופק היה מהודק מאד בחוזק, והיה נמנע מהנשים להכניס את ארון המת גם בחצר הקברות ומכש"כ במערה, ומשו"ה היו זקוקות הנשים לקשור את החבל בגולל, דהאנשים אם היו עושים כן לא יוכלו לעשות הפסח, דגולל מטמא במגע כדאמרינן לקמן בפ' העור והרוטב דקכ"ו ע"ב, אולם אחרי שהנשים קשרו את החבל בגולל, והאנשים משכו מרחוק את החבל והסירו בכחם את הגולל ממקומו אז הכניסו הנשים את הארון בפנים והעמידוהו במקומו. וגללו את אבן הגולל למקומו וסתמוהו עם הדופק, והאנשים הלכו ועשו את הפסח לערב כנלע"ד

והנה אהא דאמרינן לקמן דקכ"ו ע"ב גולל ודופק מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא, פירש"י דלמאן דנפקא ליה בסוגיין מקרא לא ידענא מהיכן אימעיט משא. ובתוס' שם כתבו מדלא מצינו במשא שיטמא ע"ש, אולם לפמש"כ ניחא עפ"מ דתניא בשבת דנ"ט ע"א וכל כלי אשר ישב עליו וגו' יכול כפה סאה וישב עליה כפה תרקב וישב עליה יהא טמא ת"ל אשר ישב עליו הזב מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ע"ש, הלא דבטומאה בעינן שיהיה מיוחד לכך ולא שתחול עליו שום בטול משימושו, ולפ"ז גם בגולל ודופק. כיון דתשמישן הוא לסתום את חצר הקבר, ממילא גם טומאתן אינה רק באופן ובשעה שמשמשין אל הדבר שמיוחדין, אז נופל בהו טומאה, וזה לא משכחת רק בנגיעה בהן, או טומאת אהל על הדבר העומד בתחתית הגולל בשיפועו, אבל מה מקום להן למשא הלא כל תשמישן הוא דוקא כשהן מחוברין ומשועבדין לשמירת קברי המערות, אבל אם ישא אותן משם, הלא יתבטלו מתשמישן זה, ואז אפשר שתתבטל מהן גם טומאת מגע ואהל שהיה להן עד עתה. כנלע"ד לולא דברי הראשונים ז"ל

רש"י ד"ה רביעית הלוג דם חיי האדם תלויין בו שבכך הוא מתקיים ע"כ, אכן באשכול ח"ב סי' נ"ב כ' דבתחלת ברייתו של קטן רביעית דם לפחות.