אור הישר (חולין) קנא

הקונטרס ולפי שהיה של אבן היה כבד כל כך וע' בר"ש אהלות פ"ב מ"ד ופט"ו מ"ט

ולע"ד אפילו לפירש"י קשה ממעשה דתוספתא כיון דהאבן היתה כבדה כל כך עד שהיה מהנמנע לנשים לסובלה, ורק ע"י משיכת האנשים גללו אותה על הארון. הלא בריחוק מקום היה האפשרות שהאבן תפול על המת ותרסק אבריו. ומה להם כל הטורח של אבן כבדה כזאת, יכסו הנשים את הארון בנסרים. או בכיסוי אבנים הגדולות לפי כחן, עד שיהיה הארון מכוסה היטב עכ"פ עד אחר הפסח, ואח"כ יכסו אותו האנשים כדבעי, ומה להם להכניס את המת בסכנה שאפשר שיתמעך תחת כובד אבן כזאת

ובסוכה דכ"ג ע"א הוכיחו התוס' דגולל הוא אבן גדולה לסתום חלל הקבר. מדתנן באהלות פט"ו מ"ח קורה שעשאה גולל לקבר בין מוטה על צדה בין עומדת אין טמא אלא כנגד הפתח, ועוד תניא בתוספתא דאהלות גל של צרורות גולל לקבר הנוגע בתוכו עד ד' טפחים טמא דברי ר' יהודה וחכ"א אינו טמא אלא סדר הפנימי צורכו של קבר משמע שנקרא גולל מה שסותם החלל כו' ע"ש. וגם ראיות אלו בלתי מובנות לע"ד הלא ארון של מת מונח, והאם דרך הוא לכסות אותו בגל של צרורות הלא יפלו בחלל הארון על גוף המת. ואם מתחת הגל היו נסרים לעכב עליהן שלא יפלו, אז אין שייך לטמא סדר הפנימי צורכו של קבר, ומה שייך על דבר המונח לסותמו בקורה שהיא מוטה על צדה או עומדת, ולשון אין טמא אלא כנגד הפתח נופל ג"כ על פתח הבנוי בכותל, ולא על חלל הארון המונח, והתוס' גופיה הקשו שם מהא דאמרינן לקמן דקכ"ו ע"ב דגולל מטמא במגע ובאהל, וזו קשה בשלמא מגע אפשר מן הצד אלא באהל מאי איריא משום גולל תיפ"ל משום שהקבר סתום כו' ע"ש, ובחידושי הרשב"א לסוכה שם עשה כמין פשר בין פירש"י ור"ת, וע' בתשובותיו סי' תע"ה, ובס' יראים סי' שי"א הוא כמסתפק בין ב' הפירושים, ורבינו יהונתן על הרי"ף לעירובין פ"ק נקיט כשניהם ביחד

אמנם כאשר זכיתי להיות בשנת תרפ"ה בירושלים עיה"ק תובב"א הלכתי בקברי המלכים והסנהדרין. ועפ"מ שראיתי בעיני שם, נתברר לי אגב אורחא. גם בזולת הצד ההיסטירי. כל המקומות המפוזרים בענינים אלו בספרי התנאים ואמוראים ודרך אגב נזדמן לי ג"כ למצוא פשר דבר נכון להא דגולל ודופק שנחלקו בהן הראשונים ז"ל

הנה כל בתי הקברות כמעט תוכן אחד להם. שיש חצר לפני המערות שהכוכין בתוכן. והוא לפי ההשערה כעין שש על שש אמות כמלא המטה וקובריה כדתנן בהמוכר פירות דק"א ע"א, ומכותלי החצר מבפנים נפתחות המערות, והיינו הא דתניא בתוספתא אהלות פט"ו ואיזהו חצר הקבר זו הגת שהמערות פתוחות לתוכו. וע' רש"י סוטה דמ"ד ע"א ד"ה חצר וברמב"ם וכ"מ ספ"ו מה' טומאת מת

ובכל מערה היוצאת מכל כותלי החצר. נמצאת ד' כוכין בד' כותליה, ואצל רגלי כל כוך וכוך נמצא פתח אחד שכניסתו היא למערה אחרת. ולפ"ז מכל מערה נכנסין לד' מערות אחרות, וכן בכל- מערה מהאחרות נמצא ד' כוכין וד' פתחים מצדדיה למערות, עד שהמערות הן הרבה מאד ובכל אחת ד' כוכין, וכניסת כל פתח המערה בפנים. גבהה כד' אמות ורחבה כמו אמה ויותר מעט כמלא מדת אדם והכנסת המטה, אולם פתח החצר החיצונה לצד חוץ אף כי ברחבה היא אמה ככל הפתחים הפנימיים. אכן בגובהה היא רק כשתי אמות, ואין לשום אדם לכנוס בה רק כשהוא מוטה, וכל חללו עשוי בריוח להכניס בו מטת המת. סבת הדבר מובן. אחרי דכותל החיצון של החצר עומד על פני השדה, והוא המגין היחידי בפני כל המערות, כל מה שתתמעט חלל פתחו עדיף טפי בכדי שלא- יכנסו בפנים המערות בהמות וחיתו יער. עד. שתתהפכנה למעונות אריות, ובהכרח פתח החצר החיצון שע"פ השדה צר מאד

ועתה נבא לענין גולל ודופק שראיתי שם רק במקום אחד. והוא בחצר כלבא שבוע, שנשארו במקומן זה כאלפים שנה, וזה תוארן, אבן אחת גדולה עומדת שמה, לסתום את כל הפתח של החצר מבחוץ בגובהו וברחבו במילואו, צורתו כמין דף עב ועגול כביצה, וכשצריכין לסתום בה את הפתח, מעגילין אותה לצד ימינה, ונכנס צד האבן הימנית בחלל של חומה. חלולה לפי רוחב האבן בצמצום, שלא תפנה אנה ואנה. אכן כאשר תעמוד בגובה עלולה להתגלגל לצד שמאלה מפני העגול שבתחתיתה, ומה גם אם תשיג דחיפה מבהמה וחיה שע"פ השדה, לכן סומכין אותה באבן אחרת מתחתיה, העשוי בדמות טחול או חריץ החלב, והצד הדק הודבין חדת דאבן הגדולה מצדה השמאלית מלמטה, ומפני צד העב שבאבן התחתון לא תוכל העליון להתהפך גם לצד שמאלה, וכשצריכין לפתוח פתח החצר מסירין את האבן התחתונה ממקומה, והאבן הגדולה והכבדה למאד מעגילין אותה לצד שמאלה, ועפ"ז שפיר קורין להאבן הגדולה גולל, מפני צורתה ותכונתה להיות נגללת בפתיחתה ובסתימתה, והקטנה דופק, מפני שדופקת את הגדולה שתעמוד במקומה

ומה מאד מובן עתה בסוגיין דעת ר"ע דדריש על פני השדה לרבות גולל ודופק, שהן ע''פ השדה ממש ובגלוי, ורק מפני שיעבודן התמידי אל הקברות לכן טמאתן התורה. ומובן ג"כ לפ"ז משנתנו דאהלות פ''ב מ"ד, איזהו דופק את שהגולל נשען עליו אבל דופק דופקין טהור. פירוש כיון דכל טומאתן דגולל ודופק הוא מחידושא דקרא ע"פ השדה, דמצד הסברא מה מקום לאבנים להיות טמאין, ושעומדין מחוץ למערות וחוץ לחצר הקברות ג"כ ובגלוי, ואין להם שום שייכות אל המתים. ובע"כ דטומאתן הן רק מגזה"כ, ולהכי אין לך בו אלא חידושו. דדופק הראשון שהגולל נשען עליו הוא טמא אבל אם באבנים אחרות סמכו לאותה דופק הראשון, אבנים אלו טהורין

ומובן נמי דעת ר' יהושע בסנהדרין דמ"ז ובכתובות ד"ד שסמך חלות האבלות לסתימת הגולל, דאז הוא גמר קבורת המת. ולפ"ז אין מקום נמי למה שהקשה הראב"ד בתמים דעים מדוע קרוי לכיסוי הארון גולל,