אור הישר (חולין) קמט

תמוה מדוע טהורה האם כשיש במעיה עובר מת מ"ש ממת בבית שהבית טמא. ומכש"כ לר' ישמעאל תמוה יותר. דאיהו ס"ל עובר במעי אשה טהור. ומה גם כשיצא לאויר העולם בודאי דאין לו עוד שום שייכות עם אמו לטמאות אותה. ואי משום דעד עתה היתה טומאת בית הסתרים. נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא ליטמא, וע"ל דע"ב ע"א תוד"ה והרי, ובע"כ דכל הענין הוא לר' ישמעאל מגזירת הכתוב דוכל אשר יגע ע"פ השדה, להוציא עובר במעי אשה, וע"ל שם תוד"ה גזירה

ולפי"ז ניחא דמה שאמרו במדרש שהוא גזירת הקב"ה בתורתו, הוא רק על האשה עם ולדה, דבתוך מעיה האשה טהורה ובצאתו מטמא אותה, אבל מה דחיה טמאה טומאת שבעה זה ודאי מדרבנן הוא וכדרב הושעיא ובמדרש הביא אגב אורחיה כל דברי משנתנו יחד עם הא דחיה, אבל מה שהורה בזה על חק התורה, הוא רק על האשה ועוברה

אמנם צריך להבין מהיכן למדו הרא"ש ורבנו בחיי מהקלירי שהבין כן בפירוש המדרש, דרחוק לאמר שהי"ל ספר בפ"ע ממנו מה שאין אצלנו. ולא היה בזמנו. כדכתב הרא"ש גופיה בברכות פ"ה סי' כ"א, דר"א הקליר הוא ר"א ברבי שמעון. וכ"כ התוס' בחגיגה די"ג ע"א בד"ה ורגל

ונלע"ד דר"א הקליר כשראה חומר הדברים במדרש "המת בבית הבית טהור יצא מתוכו הבית טמא" דבפשוטו אין לו מובן לדינא, לכן דריש סמוכין. דקודם לזה הביא במדרש הא דמשנתנו "והאשה טהורה עד שיצא הולד" ולכן סמכו אח"כ במליצתם "המת בבית" דהאי מת הוא העובד המת, והבית היא אמו, כי שם ביתו, והבית הזה טהור עד שיצא הולד משם, ואז מטמאהו ביציאתו. והרא"ש ורבינו בחיי דקדקו אח"כ בדברי הקלירי בפיוטו, ששינה מלשון המדרש, וכלל בלשונו גם פירושו, ולכן כתב וז"ל "המת בבית אינו טמא" היינו הבית, היא אמו "יצא ממנו" מן הבית "אותו מטמא" היינו הולד מטמא אותו. הוא הבית שהיה דר עד עתה

שם כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מטמאה. ע' ר"ש כלים פ"ח מ"ג ובראב"ן סי' ח' ובמג"א סי' שמ"ג סק"ב ובת' הרדב"ז ח"א סי' ר' ובאבני מלואים סי' פ"ב סק"א ובעונג יו"ט סי' קט"ו

שם טומאה בלועה מנלן דכתיב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו כו', בתו"כ יליף דין זה מדכתיב בפ' אחרי י"ז ט"ו וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר, כדהבינו שם הראב"ד והר"ש משאנ"ץ בפירושם. ובהתוה"מ שם הוסיף עוד לדייק מדכתיב וטהר שהוא למותר פי' חז"ל שבא ללמד שהגם שאכל סמוך לחשיכה שעדיין לא נתעכל המזון טהר בערב ע"ש ולפי המבואר בסוגיין אמאי נטר בתו"כ עד פ' אחרי לדייק דרשה זו משם, ולא למדה מקרא המוקדם בפ' שמיני כדילפינן הכא, וצ"ע כעת, וע' נדה דמ"ב ע"ב תוד"ה מה ובת' הגרע"א סי' סמ"ך

שם מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא טהור, והנה התוס' במנחות דס"ט סע"א והר"ש באהלות פי"א מ"ז הוכיחו מזה, דסוגיין איירי בדלא שהה בכדי עיכול מדקאמר מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה ע"ש. ולע"ד יפלא אטו איירי קרא דוקא בדאכל סמוך לשקיעת החמה, ומי לא עסקינן נמי בדאכל ביומא דקייטא בבקר, ואחר שעברו עליו שש שעות הוי נמי סוף עיכול כדכתב המג"א בסי' קפ"ד סק"כ, ואפ"ה צריך נמי כיבוס בגדים וטמא עד הערב, וזהו כל חידושא דקרא גם באופן שכבר נתעכל המאכל במעיו. ובע"כ דהוכחת הש"ס אתי שפיר, כיון דגם בדאכל סמוך לשקיעת החמה נמי איירי, ובאופן זה בודאי עוד לא נתעכל, ואפ"ה אינו מטמא אותו האכילה שבמעיו, וש"מ מהכא דטומאה בלועה אינה מטמאה. אבל מנ"ל לאמר דכל האי דינא דנבלה הוא דוקא בדלא שהה שיעור עיכול. וצ"ע כעת

שם טהרה בלועה מנלן ק"ו ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל כו', ע' ת' דבר אברהם ס"ס ב'

רש"י ד"ה אקרא ודי היה לי בקריאת חיה ויודע אני שהבהמה בכלל חיה בהמה למה נאמרה ע"כ, ויל"ד הלא הא דבהמה בכלל חיה ילפינן מקרא דפ' שמיני, דכתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה כדדרשינן שם בתו"כ ובספרי פ' ראה. והשתא ניהי דאין מוקדם ומאוחר בתורה בתרי ענייני כדאמרינן בפסחים ד"ו ע"ב. זהו רק לדחות דלא תקשי כמו בפסחים שם. אז יש מקום לתרץ אין מוקדם ומאוחר בתורה. אבל לא נוכל בע"כ לקבוע הנחה דהמאוחר היה מוקדם בכדי להקשות, ולפ"ז י"ל דהכא היה המוקדם מוקדם בפ' ויקרא בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה. ואז עוד לא היה נכתב קרא דזאת החיה הכתוב בתר הכי בפ' שמיני, וממילא לא היה נודע אז דבהמה בכלל חיה. ולכן כתב בפ' ויקרא תרווייהו

וי"ל דהא דאין מוקדם ומאוחר בתורה לא שייך בדבר שתלוי בלשון הכתוב. אחרי דבדרך זה דיברה תורה. בודאי שהיה המדובר כן גם קודם שנכתב פסוק דפ' שמיני, רק חז"ל הורונו שהיה המדובר כך בלשון הכתוב כדאשכחן בפ' שמיני. אבל הלשון לא היה מחודש אז כנ"ל

תוד"ה ולרבנן. לכן נראה כגרסת הספרים דגרסי הניחא לר"מ אלא לרבנן מאי איכא למימר כו' ע"כ, ורגמה"ג גריס כגרסת התוס' ע"ש, ויל"ד אמאי נאיד מר"מ לרבנן. ולא פריך לר"מ גופיה. דהאי טעמא בדר"מ, קאמר רב יהודא אמר שמואל בנדה דכ"ב ע"ב הואיל ונאמר בו יצירה כאדם, אבל רבה בב"ח אר"י הואיל ועיניהם דומות כשל אדם. ור' ינאי א' היינו טעמא דר"מ הואיל ועיניהם הולכות לפניהם כשל אדם ע"ש, ולדידהו לא תלי כלל טעמא דר"מ ביצירה, ולפ"ז הו"מ למיפרך אליבא דר"מ גופיה. הניחא לשמואל אבל לר' יוחנן ור' ינאי מאי איכא למימר. ואפשר דמה"ט נאיד רש"י מפי' התוס' ומפרש דאדרבנן דר' יוסי הגלילי בעי

תוד"ה ואשה, כשלא העגיל הראש כפיקה מיירי כו'. ע' בכורות דכ"ב ע"א תוד"ה עד ובר"ש אהלות ספ"ז

ע"ב ומה למעלה שאינו עושה עיכול מציל למטה שעושה עיכול כו'. ע' ר"ש סוף מקואות.