אור הישר (חולין) קמח

פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו הלא עיקר הסימנין בבהמה כתיב. ובע"כ דגרסא משובשת נפל בפי' רגמ"ה, והעיקר כגרסא שלפנינו ופירש"י חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנים, ועמש"כ בחידושי לקמן בסמוך

אכן חסרון מורגש בש"ס דלא חשיב עוד בהמה טהורה בכלל חיה טהורה לענין מאי, וראיתי בפי' הראב"ד על התו"כ שמיני פרשה ב' שהביא מסוגיא דהכא בזה"ל, בהמה בכלל חיה לטרפה דכתיב זאת החיה אשר תאכלו חיה אכול שאינה חיה לא תיכול בא למעט הטרפה מן הבהמה עכ"ל, וגם זה קשה דהא בהדיא כתיב בהאי קרא מכל הבהמה, ולא שייך למימר בזה בהמה בכלל חיה, דזה נופל לאמר רק אי לא הוה כתיב בהמה כלל, משא"כ במקום דכתיב בהדיא בהמה, י"ל דזאת החיה תתפרש על הבעל חי ממיני הבהמה וע"ש בהתוה"מ

כן דרשה זו שכתב הראב"ד זאת החיה חיה אכול שאינה חיה לא תיכול הוא במקור הש"ס לעיל ר"פ אלו טרפות בבהמה, הלא תתפרש באמת דרשה זו בהאי קרא בבהמה, רק דמשו"ה הוציא הכתוב בלשון חיה, להורות דדוקא אם הבהמה היא חיה בהחלט מצד הטבע ולאפוקי אם היא טרפה שאינה ראויה לחיות, א"כ מאי ענין זה לחיה מחיתו יער. וע' בס' האשכול ה' טרפות סי' ט"ו

עוד מסיק הראב"ד שם חיה בכלל בהמה לנבלה דכתיב וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה וכו' וכן החיה עכ"ל, והוא ג"כ נגד הגרסא שלפנינו בגמרא דחיה בכלל בהמה לסימנים רק רש"י פי' בסוגיין דה"ה לטומאת נבלות

שם חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנים, ולכאורה יל"ד בגמ' דלשון בכלל היה נופל על דין המבואר רק בבהמה, ומשום דחיה בכלל בהמה לכן נוהג דין זה גם בחיה. כגון עצם דין שחיטה בחיה דנוהג כמו בבהמה, כדתנן בבכורים ספ"ב דכוי טעון שחיטה כזה וכזה ע"ש, ושחיטת החיה היא ג"כ ברוב שני הסימנים כבהמה כמבואר ביו"ד ר"ס כ"א, וע' רדב"ז ח"ג סי' תס"ג

וכל מקור דין שחיטה בחיה. אליבא דרבי דפליג על ר"א הקפר ברבי לעיל דכ"ח ע"א, דלמד שחיטת חיה מפסולי המוקדשין. הלא ידעינן רק משום דחיה בכלל בהמה כדכתב בספר האשכול ר"ה שחיטה ע"ש, משא"כ סימנים בחיה שנכתבו בתורה כמו בבהמה, דכתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה וגו', ולכן סתם לן תנא דמתניתין לעיל דנ"ט ע"א. סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה. ופירש"י דכתיב זאת החיה וגו' ע"ש, ולפ"ד רגמ"ה עיקר הסימנים בחיה כתיב. ולכן משבש גרסת הש"ס ועמש"כ בחידושי לעיל בסמוך. וא"כ איך נופל לאמר חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנים

ומשמע דמשום זה פירש"י לעיל ד"ע סע"ב שלא מצינו סימנין מפורשין אלא בבהמה ובחיה לא ידעינן אלא משום דאשכחן חיה בכלל בהמה ע"ש, אבל איך יפרנס סתימת המשנה לעיל דנ"ט ע"א. ומה דמפרש איהו גופיה שם, וצ"ע כעת

ובענין זה הנני נבוך גם בלשון השאילתות ר"פ ויקרא שכתב ומנלן דתרבא לא נהיג איסוריה אלא בבעירא דכיא דכתיב כי כל אוכל חלב מכל הבהמה אשר יקריב ממנה קרבן לה' ואע"ג דקיי"ל דחיה בכלל בהמה לסימנין שאני הכא דכתיב אשר יקריב ממנה וחיה לא חזיא לקרבן עכ"ל, וזה קשה מה ענין חיה בכלל בהמה לסימנין שתיאסר משום זה גם חלבה, הלא חזינן מעצם שחיטת חיה, דלא נהירא ליה לר"א הקפר ללמדה משום דחיה בכלל בהמה ויליף לה מפסולי המוקדשין כנ"ל, ומכש"כ לפמש"כ בחידושי לעיל בסמוך דאע"ג דבהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה, מ"מ הם נפרדים בדיניהם זמ"ז. עד דמשו"ה צריך הש"ס בסוגיין לפרוט הדברים, במה הם כלולים זה בזה וצ"ע

שם חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה, אמנם גרסת רגמ"ה חיה טהורה בכלל בהמה טהורה להרבעה, כלומר בהרבעה כתיב בהמה ולא כתיב חיה דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים וחיה בכלל בהמה עכ"ל. ואף דגרסת רש"י היא כמו גרסת הש"ס לפנינו, מ"מ בזה שוו שניהם דהאי להרבעה כוונת הש"ס להרבעת כלאים דהוא במלקות, מקרא דבהמתך לא תרביע כלאים כדכתב הרמב"ם רפ"ט מה' כלאים. וע' ס"פ הפרה ובסנהדרין ד"ס ע"א אולם בספר יראים סי' רל"ב רל"ג משמע דעתו דהוא ענין להרבעה דשכיבה בבהמה, דהוא בסקילה כדאמרינן בסנהדרין דנ"ד ע"ב ע"ש

שם רבי אומר אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה והאי בכל דבר המוקדם בפסוק, סמיך רבי אדרשת ר"ע בתוספתא שבועות פ"א, וע' בתו"כ ויקרא חובה פרק י"ב ובשבועות די"ט ע"א תוד"ה מדבעי

שם בהמה טהורה בכלל חיה טהורה ליצירה כו', ע' במהרש"א ובלב אריה לקמן דפ"ד ע"א ובמש"כ בחידושי שם

במשנה, האשה שמת ולדה בתוך מעיה ופשטה חיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד. והנה במד"ר ותנחומא ר"פ חקת הביא למשנתנו ומסיק מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן לא יחידו של עולם כו' אמר הקב"ה חקה חקקתי גזרה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי ע"כ, ומשמע דכל דברי משנתנו היא דאורייתא ומגזירת הכתוב. וקשה דבגמרא מסקינן דטומאה זו דחיה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים וכדרב הושעיא גזירה שמא יוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור כו' ע"ש

ונראה ע"פ מש"כ בתשובות הרא"ש כלל ל' סי' א' בשם ה"ר אליעזר הקליר לפרש מה שאמרו עוד במדרש שם, וכן הביא ג"כ בפיוטו לפ' פרה, המת בבית הבית טהור יצא מתוכו הרי הוא טמא וז"ל המת בבית דהיינו בבטן האשה הבית טהור פירוש האשה טהורה יצא ממנו האשה טמאה ע"ש, וכן פי' ג"כ רבנו בחיי בפ' חקת ע"ש

ובאמת מאי דתלי הקליר בביאור המדרש דין משנתנו, רק בגזירת הקב"ה, הוא בין לר"י בין לר"ע לקמן בסוגיין. דלר"ע דס"ל עובר במעי אשה טמא הוא