אור הישר (חולין) קמז

רוב אבר. כה"ג בזבחים דק"ד ע"ב ובירושלמי יומא פ"ו ה"ו, וע"ש בק"ע ובמה"פ

שם כגון שיצא חציו ברוב אבר כו', לכאורה האי בעיא היא אליבא דריה"ג דס"ל אפשר לצמצם. וע' יבמות דכ"ח ע"א תוד"ה לא ובבכורות די"ח ע"א תוד"ה אפשר ובעירובין דט"ו ע"ב ובסוכה דט"ו ע"ב תוד"ה פרוץ

שם בלעתהו חולדה כו'. ע' יבמות דק"ב ע"ב תוד"ה ומי

רש"י ד"ה פטרתיה רישיה לרחם וקדוש מיד דהא יצא ראשו ה"ז כילוד, ע' רי"ט אלגזי לבכורות פ"ח סי' ס"ג

תוד"ה כרכתא, דמתניתין דהוציא רועה את ידו בלא הוציא כלל איירי דאל"כ נטמא במה שיצא ע"כ, ע' רי"ט אלגזי לבכורות פ"ג סי' ל"ו

בא"ד ונראה לר"ת כמו גרסת ר"ח כרכתו אחותו כו' ע"כ, וכ"ה ג"כ באשכול ח"ג סי' כ"ד. וע' ברי"ט אלגזי לה' בכורות פ"א סי' ד', ולגרסא זו נ"מ נמי לפשיטותא דמין במינו אי חוצץ. וע' תוס' סוכה דל"ז ע"א ובכורות ד"ט ע"א ובפלתי ס"ס כ"ח

ע"ב במשנה, בהמה שמת עוברה בתוך מעיה כו', ע' רי"ט אלגזי לבכורות פ"ג סי' ל"ו

שם וכי ימות מן הבהמה זו בהמה טמאה אשר היא לכם לאכלה זו בהמה טהורה כו', ויל"ד טובא הלא כל היכא דכתיב אשר, הוא לפרש התיבה שלפניה, כמו ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב. הלא כל תיבת אשר. נצטרפה לבאר התיבה שלפניה, וכן הנערה אשר אומר אליה, והנה רבקה יוצאת אשר יולדה לבתואל, המזבח אשר לפני ה'. וטבלתם בדם אשר בסף, ואת החלב אשר עליהן, וזאת הברכה אשר ברך משה, וכהנה אין ספורות, ומה ראו על ככה להפריד בין הדבקים דוקא בפסוק זה הלא אדרבה אילו היה כתוב סתם וכי ימות מן הבהמה. אז היה מקום לכלול בזה בין טהורה בין טמאה. אבל אחרי שהכתוב מבאר בפירוש תיכף. אשר הוא לכם לאכלה, הרי יבאר בתיבת אשר. שהיא דוקא טהורה, ובאיזה אופן מפסיק את פירוש המקרא לדרוש מן הבהמה זו בהמה טמאה. אשר היא לכם לאכלה זו בהמה טהורה, וצ"ע כעת

שם תניא א"ר יונתן נמתי כו', בילקוט שמיני רמז תקל"ו גריס ר' נתן

שם נבלת חיה טהורה לא למדנו כו', ע' זבחים ד"ע ע"א תוד"ה יצתה

רש"י ד"ה ק"ו כלומר אפילו לר"ע כו', וכ"כ התוס' בד"ה מ"ט. וע' ברי"ט אלגזי גזי לבכורות פ"ג סי' ל'

תוד"ה חיה. דמחמת חיה בכלל בהמה שמענו שפיר איסור הרבעה ומיהו בלא"ה ידעינן דאפילו בעופות גמרינן הרבעה בהמתך בהמתך משבת כו'. ע' בס' יראים סי' רל"ב רל"ג ובירושלמי בכורים ספ"ב

דף ע"א ע"א חיה בכלל בהמה מנלן דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים וגו' איל וצבי ויחמור כו', ע' ר"פ כיצד הרגל ברש"י ותוד"ה קמ"ל, וע' בזוה"ק שמיני דף מ"א

שם בהמה בכלל חיה מנלן דכתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה כו', לכאורה אמאי לא יליף ממעשה בראשית דכתיב ויצר ה"א מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים, ובע"כ דביצירה זו היו גם בהמות וכדמסיק שם בקרא. ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה

וי"ל דמהתם ליכא הוכחה דהא קודם לכן כתיב ויעש א' את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה, ואי בהמה בכלל חיה לא הו"ל למפרט שניהם, וביותר דבקרא גופה התם כתיב דשני מינים נפרדים הם. ובע"כ הא דכתיב בתר הכי ויצר ה"א כל חית השדה. קאי על החיות והבהמות ביחד, דבשניהם יש רוח חיים. ומפני הצד חיות שבשניהם כתיב חית השדה. ובפרט זה ודאי כלולה בהמה בכלל חיה [ובדרך זה דייק הש"ס בנדרים דפ"א ע"א בקרא ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם מאי חיתם אילימא חיה והלא חיה בכלל בהמה ע"ש, משום דשם קאי רק על הרוח חיים שבשניהם, ובזה שקולים הם. ולא הו"ל למפרט באפי נפשיה] אבל בדיניהם יש דברים ששוים זה לזה, ומהם שנפרדים זמ"ז והיינו דמסיק בסוגיין חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנים, חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה כו'

אכן מפני הדברים שנשתוו זל"ז גם לדינא. הוצרכו לדרוש בתו"כ ויקרא נדבה פרשה ב' ובזבחים דל"ד ע"א קרבן לה' בהמה יכול אף החיה שהיא קרויה בהמה שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו שור ושה וגו' איל וצבי וגו' ת"ל בקר וצאן אין לך בבהמה אלא בקר וצאן כו', וע' נזיר דל"ה ע"ב. ן

ומדי דברי בזה נתקשיתי בדרשת הספרי קרח י"ח ט"ו דהכי קתני התם כל פטר רחם לכל בשר שומע אני אף חיה במשמע ת"ל אשר יקריבו לה' להוציא את החיה משמע מוציא את החיה ומוציא את בעל מום ת"ל באדם ובבהמה להביא את בעל מום ע"ש, ולפי דרשתם קשיא דתיבות לכל בשר מיותר לגמרי בכתוב, כיון דכתיב בהאי קרא בהמה, הלא ג"כ יש מקום לטעות ולאמר אף חיה, משום דחיה בכלל בהמה, ועכ"ז איכא לדחויי כדדחי בספרי דזה אי אפשר. דהא כתיב אשר יקריבו לה', וממילא ממועט חיה דגבי קרבן בקר וצאן כתיב כנ"ל. ולהוציא בעל מום נמי אי אפשר דהא כתיב באדם, וכמו באדם אין נ"מ בין תמים לבע"מ לענין נתינה לכהן כך בבהמה, ולפ"ז כל תיבות לכל בשר למאי איצטריך וצ"ע כעת

שם חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנים, כ"ה הגרסא לפנינו והיא גרסת רש"י לעיל ד"ע סע"ב ע"ש. אבל רגמ"ה גריס וז"ל בהמה טהורה בכלל חיה טהורה לסימנין כלומר בחיה נאמר סימנין דכתיב זאת החיה אשר תאכלו כל מפרסת פרסה וגו' ובהמה בכלל חיה עכ"ל. מלשונו משמע דרק בחיה כתיב סימנין ולא בבהמה ולכן ילפינן בהמה מחיה. והוא פלא דבהדיא כתיב שם בפ' שמיני זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה וגו' בבהמה אותה תאכלו. וכן בפ' ראה כתיב וכל בהמה מפרסת