אור הישר (חולין) קמו

ולפ"ז אדרבה סוגיין מתאמת עם דברי הירושלמי שם, דהיינו האי ר' יוחנן דקאסר התם דמות יונה. ומחזיר ליכא שום קושיא. דאה"נ אם מצא בה חזיר מותר באכילה, כדאמר ר' יוחנן גופיה שם והיינו הא דתירץ הש"ס הכא גבי יונה, בעינא פרסות וליכא, ובחזיר שפיר התיר. משום דאית ליה פרסות כנלע"ד, וע' בת' כנסת יחזקאל סי' סמ"ך ובבאר שבע לסנהדרין ד"ק

רש"י ד"ה ימירו, דהא גבי תמורה בהמה כתיב ואם המר ימיר בהמה בבהמה עכ"ל וקשה הלא גבי תמורה בהכרח איירי בשתי בהמות. אחת של חולין ואחת של קדשים, להעמידן זו אצל זו לאמר זו תמורת זו, וזהו כוונת הכתוב ואם המר ימיר בהמה בבהמה, ורישא דקרא התם ודאי לא איירי בעובר, דהא כתיב ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש, ובעובר הרי פלוגתא דבר פדא ור' יוחנן בתמורה ד"י ע"א אי קדושה חלה על עוברין, וממילא גם קרא דבתר הכי לא יחליפנו וגו' ואם המר ימיר בהמה בבהמה, קאי נמי על עצם הבהמת קדשים, שלא תתחלל לכתחלה בבהמה, היא בהמת החולין שאצלה, ולפ"מ דאוקמינן בתמורה שם, למשנה דאין ממירין עוברין בשלמין, דאיירי בעוברין דבהמת הקדש שנתעברה, והשתא מה מקום לאמר דהכתוב ידלג על קדושת האם דקדישא וקיימא. ויסובב בדברו על קדושת העובר. דהוא נמי מילתא דלא שכיחא, ובודאי פשטות הכתוב דואם המר ימיר בהמה בבהמה. קאי על האם שלא תתחלל על בהמת החולין שאצלה, משא"כ בהמה בבהמה דבסוגיין. דאיירי בבהמה אחת ובקרא לא כתיב בהמה בבהמה כמו גבי תמורה רק מקרא כתוב בתורה כך וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו, והיה קשה לחכמי הש"ס, הלא בראשית המקרא פתח וכל בהמה, וכיון דבבהמה איירי. די לו אם היה מסיים אותה תאכלו, ומדוע הדר כתב בבהמה, שהיא תיבה מיותרת לגמרי, ומזה למדו דהיתר זה קאי על העובר הנמצא בבהמה דפתח ביה קרא דגם הוא מותר באכילה אבל מה ענין זה לבהמה בבהמה דגבי תמורה וצ"ע כעת

רש"י ד"ה אותה, אבל כשהיא חסרה כו' לא תאכל הנמצא ע"כ, באמת גם הבהמה אסירא כדמסקינן לעיל דנ"ה ע'"א, אמנם לאו משום לתא חדא נינהו, דבהמה אסירא משום כלליות טרפה דנקובה, וע"ל דמ"ב סע"ב ובדמ"ג ע"א רש"י ד"ה לא תיפוק, וטחול הנחתך הנמצא בבהמה, אסור ממיעוטא דאותה כשהיא שלמה ולא כשהיא חסרה

ואילה"ק כיון דהבהמה אסירא מטעם טרפות דנקובה, ממילא נאסרו בה גם הטחול והכליות, ואמאי צריך לקרא דאותה למעט חסרה, ז"א דכל טרפותה מתחלת משעה שנחתך בה הטחול, ומזה נטרפה כלליות הבהמה מטעם ניקב, אבל הטחול מצד עצמו הי"ל להיות כשר. דבדידיה לא שייך טרפות מצד עצמו, דבשעה שנחתך היה אבר שלם ובריא, להכי איצטריך קרא דאותה לטרפות הטחול גופיה

תוד"ה ותבעי לך קדשים קלים בירושלים. רב חנניא הוה מבע"ל בעזרה משום דחשיבה מחיצה יותר אפילו לענין קדק"ל ע''כ, ויל"ד לפי"ז מה השיב לו אביי ותבעי לך קדק"ל בירושלים. הלא אפ"ל משום דירושלים אינה מחיצה לקדק"ל רק לאכילה. ואינו נוגע לשחיטה ולהכי מבע"ל בעזרה דהיא הויא מחיצה גם לשחיטה. ומכש"כ לפ"מ דאי בעיית רב חנניא היתה בירושלים. הלא אז היתה הכוונה. שהוצאת היד וחזרתה היתה בירושלים, וחזרו אח"כ והכניסוה לעזרה ושחטוה כדפירש"י. ומשו"ה בחר רב חנניא טפי למבעי בעזרה, באופן דהוצאת היד וחזירתה ושחיטתה, הכל היו בעזרה וצ"ע כעת

תוד"ה תלתא, תימא מאי קמבע"ל והא קיי"ל דזוז"ג מותר ע"כ, והרמב"ן בחידושיו כ' וז"ל פי' ותבעי למ"ד זוז"ג אסור. דאלו למ"ד מותר בכל איסורים שבתורה, בלאו כל מכח נמי מותר כך מפורש בתוס' עכ"ל

תוד"ה אלמה. שהוא אסור גם כשיצא לאויר העולם כו'. ע' ש"ך יו"ד סי' ע"ט סק"ה ובמנ"ח מצוה קנ"ד

ע"ב אלא מעתה קלוט במעי פרה ליתסר. וכ' התוס' לעיל סע"א וכ"כ הרא"ש דאליבא דר"ש דוקא פריך, וע"ל דס"ח ע"ב תוד"ה ואליבא וברש"י דהכא ד"ה קלוט ובחידושי הרשב"א בסוגיין, ובמה שהאריך בזה ברי"ט אלגזי לבכורות ד"ו ע"ב

שם למאן קא מהדר ליה אילימא לר"מ ור"י מי אית להו האי סברא כו'. ע"ל דקל"ה ע"א רש"י ד"ה והלא במוקדשים

במשנה, המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר כו' ע' בה' בכורות להרמב"ן פ"ג

שם רב הונא אמר קדוש קסבר למפרע קדוש כו' ע' ש"ך יו"ד סי' שי"ג סק"ח ובקצוה"ח סי' ר"ט סק"י ובעונג יו"ט סי' ק"ה

שם שליש דרך דופן ושני שלישי דרך רחם כו' ע' רי"ט אלגזי לה' בכורות ספ"ב

רש"י ד"ה ר"ש היא, והלא מעשר בכלל כל הקדשים כו'. ע' מה שנרשם עה"ג בשם בעה"מ, וע' בחידושי הרמב"ן בסוגיין

תוד"ה יצא, דאיתקש לצבי ואיל ושרי אפילו לעכו"ם, ע' מה שהאריך בזה חתני הגאון הנעלה מו"ה יצחק אייזיק הלוי הערצאג שליט"א בספרו דברי יצחק

דף ע' ע"א בעי רבא הלכו באברין אחר הרוב, עמש"כ בחידושי לכריתות דף י"ד ע"א

שם הלכו באברין אחר הרוב או לא כו', וכתבו בחי' הרמב"ן והרשב"א דתבעי למ"ד יש לידה לאברים ותבעי למ"ד אין לידה לאברים, וע' ראב"ן ס"ס פ"א וברי"ט אלגזי לבכורות פ"ג סי' ל"ד

שם עד השתא לא אשמעינן דרובו ככולו, פי' הלא רובו ככולו הוא דאורייתא כדאמרינן בנזיר דמ"ב ע"א, והוא בכה"ת כולה כדאמר בהוריות ד"ג ע"ב

שם פשיטא דלא שבקינן רובא דעובר ואזלינן בתר