אור הישר (חולין) קמה

דרק אחרי שנשחטה פקע איסורא דאבר מן החי, אבל החליבה בהכרח שבאה מזמן דאיסור אבמה"ח רכוב על הבהמה טרם שנשחטה

ומזה מוכח דכל איסור שיש לו תקנה. אף שהתקנה לא נעשתה, ולא תוכל להעשות בהאי שעתא מ"מ קילא איסוריה. וכה"ג אשכחן בפסחים דמ"ד ע"ב ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם כו' ויש היתר לאיסורו עשה בו טעם כעיקר כלאים שאין היתר לאיסורו כו', הרי דנזיר נקרא יש היתר לאיסורו משום אפשרות התרת החכם. דאע"ג דזימנין דלא מזדקק ליה חכם כדאמרינן בשבת דמ"ו ע"ב וכן בקידושין דל"ח ע"א ומה חדש שאין איסורו איסור עולם כו' ויש היתר לאיסורו נוהג בין בארץ בין בחו"ל כלאים שאין היתר לאיסורן כו' והיתר לאיסורו דגבי חדש הוא הקרבת העומר בט"ז בניסן אע"ג דאכתי לא מטי זימניה, ולאו בידיה הוא דדלמא לא ימצאו עומר וע' מנחות דס"ד ע"ב ובתוד"ה ועל, וכן בזבחים דל"ב ע"א אפשר דעביד סכין ארוכה ושחיט ע"ש הרי דאפשרות הפעולה נחשבת כפעולה להקל אף מדאורייתא אע"ג דבהאי שעתא לא מתעבדא, וה"נ אפשרות הפקעת איסורא דאבמה"ח ע"י השחיטה פועל להקל על החלב דאתי מיניה. אע"ג דבהאי שעתא דחליבה, אי אפשר לעשות האי תקנתא דשחיטה, כנלע"ד וע' בס' האשכול ובנחל האשכול ח"ג סי' כ"א ושם סי' יו"ד ובט"ז יו"ד סי' כ"ד סק"י ובפלתי ס"ס פ"א

שם הכא לית ליה תקנתא לאיסוריה בשחיטה, ע' ח"ס חי"ד סי' כ"ט

שם חותך מעובר וכו' מנלן דכתיב וכל בהמה כו', ע' בתו"כ שמיני פרשה ב' ובילקוט שם רמז תקל"ו

שם בהמה בבהמה לרבות את הולד כו'. והנה בנדה דכ"ד ע"א אמרינן השסועה בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות, וס"ל לרב בריה בעלמא ליתא וכי אגמריה רחמנא למשה במעי אמה אגמריה ושמואל אמר בריה בעלמא איתא כו' ע"ש. והשתא לרב אמאי איצטריך קרא בהמה בבהמה לרבות את הולד דמותר. פשיטא מדאסר רחמנא השסועה שנמצא במעי בהמה, ש"מ דסתם בהמה בבהמה מותרת. דאי אסורה ל"ל קרא לאסור השסועה תיפ"ל דכל מין בהמה הנמצא בה אסור אפילו דוגמת האם ומכש"כ בריה משונה. וע"ל ד"ס ע"ב תוד"ה וכי ומש"כ בחידושי שם ובח"ס חי"ד ס"ס י"ב

שם אלא אמר קרא וכל בהמה לרבות את הולד. משמע דהש"ס נאיד מדרשת בהמה בבהמה, וכדפירש"י אלא לאו מבהמה נפקא אלא מכל נפקא ע"ש. ומ"מ לא תקשה מהא דר' יוחנן דריש בירושלמי תרומות פ"ח ה"א בהמה בבהמה תאכלו ולא עוף בבהמה תאכלו ולא שקץ בבהמה תאכלו ע"ש, די"ל דהכא בעי הש"ס ללמוד היתר אכילת הולד הנמצא בבהמה, מקרא דבהמה בבהמה, לזה שפיר דחי דא"כ ימירו בו, דבתמורה נמי כתיב ואם המר ימיר בהמה בבהמה, ואפ"ה תנן דאין ממירין עוברין בשלמים אלמא דלאו בהמה מיקרו כדפירש"י. משא"כ בירושלמי שם שבא למעט עוף ושקץ הנמצא בבהמה, בזה ודאי יש מקום לדרוש מקרא דבהמה בבהמה, דשליל לגבי עוף ושקץ ודאי בהמה נקרא

ולכאורה משמע דהא דדרשינן לקמן דע"ז ע"א כל בהמה תאכלו לרבות את השליא הוא נמי מהאי קרא גופיה דכתיב בפ' ראה. וכ"ה בספרי שם כל בהמה בבהמה תאכלו לרבות את השליל כל בבהמה תאכלו לרבות את השליא, ומשמע דהוא מקרא דהתם, דתיבות בהמה בבהמה כתיב בחד קרא רק בפ' ראה, אולם בתו"כ שמיני דריש מדכתיב בפ' שמיני בבהמה אותה תאכלו לרבות את השליל כו' בבהמה תאכלו לרבות את השליא ע"ש ולפי אוקימתא דהכא קשה על התו"כ והספרי. הלא לאו מבהמה נפקא אלא מכל נפקא וכדפירש"י בד"ה אלא וצ"ע כעת וע"ל ד"ק ע"ב וברש"י ד"ה כל בבהמה

שם אי הכי אפילו חותך מן הטחול ומן הכליות נמי, פי' בשלמא מעיקרא דבעי למילף היתר שליל מבהמה בבהמה, א"כ היה עצם הלימוד מתיבת בבהמה, היינו השליל הנמצא בבהמה, אז הוה ניחא הא דאבר בהמה גופה אסור. משא"כ בתר דילפינן מכל בהמה, הרי האי כל מצי קאי על הבהמה קמא דכתיב בקרא, וא"כ אפילו חותך מן הטחול ומן הכליות, שאינה נטרפת בזה כדפירש"י במתניתין. יהיו מותרין מיתורא דכל בהמה, אלמה תנן חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. הרי בע"כ דההיתר אינו כולל אברי בהמה עצמה רק העובר, ובהכרח דלאו מכל נפקא, ומשני דבאמת נפק"ל מכל, והיינו טעמא דחותך מן הטחול ומן הכליות אסור. משום דכתיב אותה שלמה ולא חסרה, וע"ל בתוס' ס"פ אלו טרפות ובש"ך סי' י"ד סקי"ג

והנה למעט מקצת שליא לא צריך לקרא דאותה, דהוא אסמכתא בעלמא כדמסקינן לקמן דף ע"ז ע"א אך קשה הלא איצטריך אותה תאכלו ולא בהמה טמאה, כדדרשינן במכות די"ח ע"ב ובזבחים דל"ד ע"א, וע"ש תוד"ה אותה ובס' חרדים סוף פ"ד, וצ"ע כעת

שם אלא מעתה השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונת תישתרי אלמה א"ר יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסור באכילה בעינא פרסות וליכא, והנה בירושלמי תרומות פ"ח ה"א אמר אבא רב הונא בשם ר' יוחנן השוחט בהמה ומצא בה חזיר מותר באכילה ור' יונה אמר אסור באכילה ע"כ, ולפ"ז קשה אמאי פריך הש"ס מר' יוחנן דאסר אם מצא בה דמות יונה. ובאופן דאיכא לדחויי כדמתרץ בש"ס בעינא פרסות וליכא, עדיפא הו"ל להקשות אלא מעתה דדרשת כל בבהמה, השוחט בהמה ומצא בה חזיר לישתרי אלמה א"ר יונה דאסור באכילה ואז הלא לא מצי לדחויי בעינא פרסות וליכא, דחזיר הוא מפריס פרסה

ומזה מוכח דהגרסא העיקרית בירושלמי היא כדגרסי ברבינו ירוחם נתיב ט"ו חלק ה' וברוקח סי' תס"ד ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' קי"ב. השוחט בהמה ומצא בה חזיר מותר באכילה יונה אסור באכילה מ"ט בהמה בבהמה ולא עוף בבהמה ע"כ, וע' ברי"ט אלגזי לבכורות ד"ו ע"ב.