אור הישר (חולין) קמד

שם בעי אילפא הוציא עובר את ידו בין סימן לסימן מהו מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרה מידי נכלה או לא. וקשה הלא מגמרא ומסברא אין מקום לאמר דלא לצטרף סימן ראשון לשני, אחרי דאגמריה רחמנא למשה רוב שנים בבהמה, הלא מוכרחת הצטרפות של סימן ראשון לשני. דדוקא ע"י השחיטה המשותפת שבשניהם יצא הנשחט בהכשר מקרא דוזבחת כאשר צויתיך, ואיך נפריד בין הדבקים, ומסברא כדפירש"י לעיל ד"כ ע"ב דבכל השוחטין משניקב הושט יש כאן מעשה טרפה וכי גמר שחיטתו מתכשר אם לא שהה שיעור שהייה ע"ש. ובע"כ דכל הכשר השחיטה היא משום הצטרפות הסימנין תחת פעולה אחת, והכא כלליות השחיטה נעשית בהכשר, והוצאת היד היא רק פעולה מן הצד הנוגע אלא לאבר זה הפרטי מן העובר, ומדוע נסתפק על הצטרפות הסימנין הנוגע אל השחיטה

וכן יש לדייק לעיל דל"ב ע"ב בבעיא דר"ז ניקבו בני מעים בין סימן לסימן מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרה מידי נבלה ע"ש הלא נקיבת הבני מעיים נוגע רק לכשרות האכילה, אבל השחיטה כשהיא לעצמה נעשית בהכשר. וממילא תפעול פעולתה במה שיש בכחה עכ"פ לטהוריה מידי נבלה. ואיך נפריד הסימנים זה מזה שלא יצטרפו. אחרי שהם נצמדים זה לזה לפעולת שחיטה אחת בבהמה מהלמ"מ

וגם פירש"י בלתי מובן לע"ד שכ' דסימן ראשון נשחט לשני דברים וסימן שני לדבר אחד ע"ש, הלא שניהם כאחת נשחטים לדבר אחד להתיר באכילה, וטהרתה מידי נבלה היא ממילא. דאל"ה לא היתה ניתרת באכילה ג"כ. ובשביל הוצאת היד. נחית אבר זה מעט ממדרגת כלל העובר, שהוא מותר ג"כ באכילה, והיד נשאר רק טהור מידי נבלה. מפני שאין לו היתר אכילה מגזה"כ דובשר בשדה טרפה. אבל כלליות השחיטה פעלה פעולה שלמה להתיר הבהמה ועוברה באכילה. וצ"ע כעת

שם אמר רבא ק"ו אם הועיל לו סימן ראשון לסימן שני להתירו באכילה כו'. ע"ל דל"ב ע"ב ובמש"כ בחידושי שם

שם מאי איריא האי דאית ביה איסור יוצא כו'. ע' פלתי סי' י"ד סק"ב

שם בן פקועה כו'. שם זה הוא מלשון בן בקועה, מפני שנבקעה ומצאו שם בן תשעה חי, ואותיות אלו מתחלפות כמו הפקר הבקר. וכמש"כ הרמב"ן בפירושו עה"ת בפסוק נשפת ברוחך, שהוא כמו נשבת, וע' בתמים דעים להראב"ד סי' קע"ז

שם דאמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה. וכ' בס' האשכול ח"ג סי' כ"ד וז"ל ונראה כיון דמסיק רבא לקמן דע"ה ע"א ד' סימנין אכשר ביה רחמנא וכל דלא מהני שחיטת אמו מהני דידיה ליתא לדרב משרשיא ע"כ, והרמב"ם בספ"ה ממ"א פסק נמי כרבא ע"ש

ולפ"ז קשה טובא. מאי מקשה הש"ס על ר' ירמיה בפשיטות כל כך. מאי איריא האי דאית ביה איסור יוצא אפילו בן פקועה דעלמא נמי דאמר רב משרשיא כו'. דמשמע מדבריהם כאילו ליכא מאן דפליג על רב משרשיא. הלא אדרבה מדוע נוקים לר' ירמיה דלא כהלכתא. טוב יותר לאמר דר' ירמיה ס"ל כרבא דהלכתא כוותיה. דד' סימנין אכשר ביה רחמנא. ואין ה"נ דבן פקועה הבא על בהמה מעלייתא ניתר הולד בשחיטת עצמו. ובעיא דר' ירמיה מהו לחוש לזרעו, הוא דוקא משום איסור יוצא

ועוד מאי חזית להכריע דליתיה לדרב משרשיא, משום דרבא פליג בזה, הלא לקמן דע"ה ע"א פליג ר' אמי על רבא. ולפי סתימת הש"ס דהכא. שהביאו לדרב משרשיא כהלכתא פסיקתא, דלמא אה"נ דהלכתא כר' אמי, ואולי משום דסתימת הש"ס לקמן דע"ד ע"א גבי בעיא דרב הושעיא ס"ל נמי כרבא ע"ש, וכ"ז הוא רק להרי"ף והרמב"ם שהשמיטו להא דרב משרשיא מקמיה דרבא, וכדפירש"י לקמן דע"ה ע"ב דרב משרשיא לית ליה ד' סימנין אכשר ביה רחמנא, ובשיטה זו אזיל בס' האשכול כנ"ל, אולם התוס' לקמן שם והרשב"א הרא"ש והר"ן ס"ל, דרב משרשיא ורבא לא פליגי וכן בשו"ע סי' י"ג פסק להו כתרווייהו. וע"ש בש"ך סקי"ב ובמש"כ בחידושי לזבחים דע"ד ע"ב

שם והכי קמבע"ל בהמה בעלמא לאו מכח חלב ודם קאתיא ושריא ה"נ ל"ש א"ד תרי איסורי אמרינן תלתא לא אמרינן ויל"ד טובא מה ענין הני תרי איסורי דחלב ודם לאיסור יוצא הלא מה שהוא נולד מכח חלב ודם. כן הוא דרך תולדתו מחק הבריאה ואי אפשר באופן אחר, ובכ"ז הניח בורא עולם בתורתו חותם ההיתר. שאין לנו לדון בזה, וכמו שאין להקשות מדוע לא נאסר בשר הבהמה גופה מכח יניקתה מחלב ודם דאית בה. והוא מעמיד החיות כי הדם הוא הנפש, ודבר המעמיד אינו בטל, וכן חלב הנחלב ממנה מותר. אף שתערובת בשר בחלב אסור בהנאה, וחלב זה באה לכתחלה מבשר וחלב, ודם גופה נעכר ונעשה חלב ובכ"ז מותר. ובע"כ דזהו מחקי התורה וגזרותיה על חקי הבריאה, משא"כ איסור יוצא, דעניינו אינו מחוייב מצד הטבע בכלל הבריאה, רק כל הענין הוא מחודש בתורה. דבהמה הנמצא בבהמה מותר באכילה בשחיטת אמו. ואם העובר הושיט אבר לחוץ קודם שנשחטה נאסר אבר זה הפרטי. ולהיות כל הענין מחודש כיוצא מן הכלל, כמו בפעולתו כן בדינו, שפיר נופלת השאלה מהו לחוש לזרעו. משום איסור תערובות אבר יוצא זה בולד הנולד ממנו, וצ"ע כעת

שם א"ד תרי איסורי אמרינן תלתא לא אמרינן ולמאן כו'. ע' פר"ח סי' ס"ד סק"ו ובפלתי שם סק"א ובגינת וורדים כלל מ"ז נ"א

שם מהו לגמוע את חלבו. ע' מל"מ פ"א מה' מטמאי מו"מ ובפלתי סי' י"ד סק"ה ובנחל אשכול לס' האשכול ח"ג סי' כ"ד ובמש"כ בחידושי לעיל דס"ח ע"א

שם חלב בעלמא לאו כאבמה"ח דמי ושרו ה"נ ל"ש א"ד התם אית ליה תקנתא לאיסוריה בשחיטה כו'. ולכאורה לא פגע ולא נגע תקנתא דשחיטה עם החלב,