אור הישר (חולין) קמ

כן לפי פירש"י דהכא קשה יותר קושית התוס' בנדה דנ"א ע"ב. היכי הוה ידעי מה קשקשת קודם שנכתב קרא דגלית, ותירוץ התוס' שם דמקבלה הוה ידעינן, דה"נ נגיחה לא ידעינן דהוי בקרן. אלא מקרא דויעש לו צדקיהו בן כנענה קרני ברזל, ג"כ קשה לע"ד, אטו מזמן מתן תורה עד צדקיהו בן כנענה אם נגח שור לא הוו ידעי ב"ד באיזה אופן לחייבו תשלומי נזקו. מלבד מה דבריש ב"ק קאמר דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן. ומשו"ה איצטריך להו התם קרא דבכור שורו הדר לו וגו', וכן מבואר שם דהאי קרא אתא רק לקרן תלושה דומיא דקרני צדקיהו, וזה ודאי משונה הוא ומשלם ח"נ וע"ש רש"י ד"ה ה"מ

כן אטו אם לא היה לבש גליח לבוש זה, או לא היה בא בקרא ספור הלבוש, הוה אסרינן למיכל דגים לעולם, משום דלא הוה ידעינן מה זה קשקשת ואין לומר כיון דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. ממילא כל היכי דחזו הני תרי סימנין ביחד. כשר האי דג ממ"נ, ז"א דא"כ מאי מקשה הש"ס והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת ממאי דקשקשת לבושא הוא. הלא מאי נ"מ, כיון דעכ"פ אית להו הני תרי סימנין ביחד, הם כשרים ממ"נ, ובע"כ דאי לא הוה ידעינן בפרטיות מאי קשקשת, אז הוה מספקינן ביה בענין אחר לגמרי, ומטעם הספק בדאורייתא הוה אסיר לן למיכל

ועוד אחרי שנתנה תורה. ונתבארה מפי אדון הנביאים, מה זה קשקשת, הלא ידעו כולם במסרה, בלשון, ובנסיון, דדג זה כשר, ולא איצטריכו להו לחכות עד שיבואר זאת ע"פ לבושו של גלית, ורק מסדרי הש"ס שבאו לפתור דעת תורה בביאורה הנכון לדורות עולם, מצאו להסמיך ביאור הקשקשת דדגים דהוא לבוש. מקרא דכתיב גבי שריון דגלית, דמלשון המדובר אז בין בני אדם לא יוכלו להשאיר הזכרון, רק מדבר המבואר בקרא, אבל איך נופל לאמר דלעצם הידיעה מה זו קשקשת. היו צריכים להמתין ממתן תורה. עד שכתב שמואל בספרו. וצ"ע כעת, וע' בת' חו"י סי' קצ"ב אות ס"ו

רש"י ד"ה אף כשהתיר, כגון חריצין ונעיצין שהן נובעין כו', ע"ל דס"ז ע"א תוד"ה במים וברא"ש שם. ובת' מהר"ם לובלין סי' צ"ה

תוד"ה כל, י"ל דהכי קים להו הלמ"מ ע"כ. תירוץ התוס' הוא מוכרח בלא"ה, כיון דכל הילפותא בגמרא דקשקשת לבושא, הוא מדכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש. א"כ תקשה קודם שנכתב קרא ממעשה דגלית, מנא ידעי מה קשקשת. כדהקשו התוס' בנדה דנ"א ע"ב, ובע"כ דכל הענין הוה להו הלמ"מ, ועמש"כ בחידושי לעיל בסמוך

דף ס"ז ע"א ומאי מיעט בורות שיחין ומערות להתירא, ע' ירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ט

שם דבי ר' ישמעאל תנא כו' מאי רבי חריצין ונעיצין לאיסורא, ע' פר"ח סי' פ"ד סק"ז ובפלתי שם סק"ב

שם דתני מתתיה בר יהודה, בס' יראים סי' קל"ה גריס יהודה בר מתתיה והרב המגיד בפ"ב הי"ח ממ"א גריס מתיא בן יהודה, וע' פני יהושע ח"ב חאה"ע סי' ע"ח

שם מרבה אני בורות שיחין ומערות שהן עצורין ככלים כו', ע' ח"ס חאה"ע ח"ב סי' ל'

שם דילמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפל לכסא והוי עובר משום שרץ השורץ על הארץ, צ' בהגהות מיימונית פ"ב הי"ד ממ"א ובת' הרא"ש כלל כ' סי' ג' ובס' הארוך מש"ך סי' פ"ד

שם כל השרץ השורץ על הארץ לרבות יבחושין שסיננן. והנה לדרשה זו יש מקום גם בסברא, דכיון דסיננן הוי פירש. ואסיר משום כל השרץ השורץ על הארץ אכן מה נפלאה היא דרשת התו"כ שמיני פרשה ג' ואת נבלתם תשקצו להביא את היבחושין שסננם ע"ש ומצאתי דכבר טרח בזה הגאון מלבי"ם ז"ל, מה ענין זה לנבלה, ובסוגיין שילהי פרקין דרשינן ואת נבלתם תשקצו לרבות את הדרנים שבבהמה. וע' בסה"מ ל"ת קע"ט וברמב"ן שם שרש ט' ובזהר הרקיע שרש ט'

שם קישות שהתליע באיביה כו', ע' בחידושי באר שבע בסוגיין

רש"י ד"ה חריצין ארוכין וקצרים נעיצין רחבין כו', ע' ב"ק ד"נ ע"ב וברש"י במשנה שם. ובמראה הפנים לירושלמי סנהדרין. פ"ז ה"ט ובש"ך יו"ד סי' פ"ד סק"ב

רש"י ד"ה שיכרא של תמרים הוא ומצויין בהן תולעים ע"כ, בזה הורה רש"י דחיוב הבדיקה הוא דוקא בדבר שהרחש מצויה בו, וכ"כ הרמב"ם בפ"ב הט"ו ממ"א כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין לא יאכל עד שיבדוק כו': וע' בת' הרשב"א סי' קי"ג ובתה"ד סי' קע"א קע"ב ובש"ך סי' פ"ד סק"א ובפמ"ג שם

רש"י ד"ה באורתא ולמחר כשיראנה יהא סבר כו', ע' בביאור הגר"א ליו"ד סי' ק' סק"כ

תוד"ה במים, לכך נראה דהנך חריצין ונעיצין דהכא איירי באין נובעין כו', ע' ברמב"ם ומ"מ פ"ב הי"ח ממ"א ובפמ"ג ר"ס פ"ד

ע"ב על הארץ להוציא את הזיזין שבעדשים כו', בתו"כ שמיני פרק י"ב הגרסא באופן אחר קצת ובשאילתות שם סי' פ"ד גריס הדרנין שבעדשין

שם מאי לאו אידי ואידי בפירא והא באביה והא שלא באביה לא אידי ואידי באביה ול"ק הא בפירא והא באילנא גופא דיקא נמי כו', לא ידענא מאי מספקא להו להש"ס כולי האי, הלא בתוספתא תרומות פ"ז מבואר חילוק זה בהדיא, דהכי תניא התם האוכל את הזיז שבעדשים כו' פטור האוכל את התולעים שבעיקר אילנות חייב וצ"ע כעת

שם לגג תמרה מהו כו'. ע' פר"ח ס"ס פ"ד ובת' פני יהושע ח"ב חי"ד סי' כ"ב

שם הכי השתא בהמה בשחיטה הוא דמשתריא כו'. ולכאורה הו"מ כמ"כ לחלק בירושלמי תרומות פ"ח ה"א, אהא דמקשה מה בין שוחט בהמה ומצא בה שקץ