אור הישר (חולין) קלה

גיעולי בצים ובין בצים מוזרות. בצים שהקרימו [פי' שקרם עור האפרוח בתוכן] הרי אלו אסורות. ולא ידענא אמאי השמיט הלכה זו מן הברייתא הכא בבבלי, וע' בס' יראים סי' קמ"ו

שם נמצא עליה קורט דם כו'. ע' ת' הרשב"א סי' מ"ו מה שהאריך בזה

שם א"ר ירמיה והוא שנמצא על קשר שלה, בראב"ן סי' רס"ו גריס ר' זירא

שם איפכא תני תנא קמיה דאביי ואביי הוא דתרצה ניהליה הכי, ע' פלתי סי' ס"ו סק"ב

שם אמר חזקיה מנין לביצת טמאה שהיא אסורה מה"ת שנאמר ואת בת היענה וכי בת יש לה ליענה אלא איזו זו ביצה טמאה כו'. והנה באבן עזרא פ' שמיני כ' וז"ל בת היענה יש אומרים שהוא מין שלא ימצאו זכרים כמו הארנבת ואין מלת כיענים טענה כי אינם זכרים רק הם נקבות כמו יעלים ורחלים עכ"ל. כוונתו, לפי פירוש זה דכל המין הן נקבות. א"כ מדוע כתב בקרא בת עמי לעכזר כיענים. ולא כתב כיענות, ולכן כתב דאין זו טענה, כי הוא כמו יעלים ורחלים. דהן נקבות וצ"ל רחלות, ואפ"ה כתיב רחלים מאתים, וע"ל דקל"ז ע"ב וכן הרים הגבוהים ליעלים, ולא ליעלות ואגב אורחא קמ"ל דיעל היא נקבה. כמש"כ התוס' בר"ה דכ"ו ע"ב בשם הארוך ע"ש

ומש"כ בשם יש אומרים נלע"ד משום דאיהו לטעמיה לא מצי לפרש. דמשו"ה כתיב בת היענה, משום דבמין זה ליתנייהו זכרים רק נקבות. דהא איהו כ' בפ' משפטים בפסוק לא תבשל גדי בחלב אמו, דלהכי כתיב בת היענה, משום דבשר היענה יבש כעץ. ואפילו הזכר הקטן או הנקבה הגדולה. ומכש"כ זכרים גדולים, ומציאות האכילה במין זה אפשר רק בנקבה כשהיא קטנה, ולכן הזהיר הכתוב בת היענה ע"ש. א"כ לדעתו יש במין זה זכרים. ולכן כ' פירוש זה בשם יש אומרים

וקצת יש סמך לפי' הי"א שהביא ראב"ע, דמין היענה הן נקבות, מסוגיא דשבת דקכ"ח ע"א דלא אישתמיט שם גם בחד מקום לקרוא אותן נעמיים, רק נעמיות, ופירש"י בנות יענה ע"ש, וכ"ה ג"כ בירושלמי שבת פ"א ה"ד

והנה בחידושי מהר"ץ חיות ז"ל הקשה, לפמש"כ הראשונים דלהכי נקט בת היענה, לפי שיענה עצמה אשר אוכלת אבנים ובשרה קשה כברזל אינה ראויה לאכילה ורק כשהיא קטנה בשרה רך. א"כ מאי מקשה הש"ס וכי בת יש לה ליענה, ואיך הוכיח לאסור מטעם זה ביצה טמאה ונשאר בצ"ע וכבר הקדימו בזה בח"ס חי"ד סי' ע"ח וע"ש מה שתירץ, וכל אלו יחד עם דברי התוס' לעיל ע"א בד"ה שאם ריקמה ואכלה, כן דברי הר"ן בסוגיין נעלם מהגאון בעל תורה תמימה בפ' שמיני, וע' ח"ס חי"ד סי' ע'

אולם הם הקשו רק לפי פירושו של ראב"ע בפ' משפטים, ולא העירו כי גם לפי פירושו בפ' שמיני בשם היש אומרים. שבמין זה לא ימצאו זכרים ולהכי קרי לה בתוה"ק בת' בלתי מובן ג"כ קושית הש"ס וכי בת יש לה ליענה, ואיך הוכיחו מזה לאסור ביצה טמאה

ולכן נלע"ד דאף לכל הפירושים בקרא דבת היענה, קשיא להו לחכמי הש"ס, דעכ"פ לשון בן ובת, לא שייך גבי עופות. דהעוף נברא מן הביצה ולא מן הרחם כמו שאר הבע"ח. ומדאפקה רחמנא בלשון בת ש"מ דעל הביצה גופה קפיד קרא לאסור,דלגבה שייך לשון בת שהיא יצאה מרחמה של העוף כמות שהיא דוגמת שאר הבע"ח

ומהאי טעמא גופה דרשו חז"ל לעיל דכ"ב ע"ב, בני יונה קטנים ולא גדולים. דאי לא לדרשה זו, אין מקום לפי חוקי הלשון לכתוב גבי עופות בלשון בני. כי הנולדים אינם שייכים למולידיהם

וכל זה דקדקתי מלשון הר"ן למש"כ וז"ל וכי בת יש לה ליענה והלא מטלת ביצים היא ולא שייך בה בת עכ"ל. ואחרי דגלי רחמנא בעוף טמא אחד לכנהו בלשון בת שהיא הכוונה לאסור ביצתה כנ"ל. ממילא ילפינן להביצים של כל העופות טמאים. דטעם אחד לכולם וכמו שאבאר

דהנה בשור או כשב או עז כי יולד. שפיר אתה קורא בהחלט על שניהם, היא אמו, וזה בנה, מפני שאין לאחרת חלק בנולד זה. מעת שנוצר במעיה, עד שיצא לאויר העולם. לא כן בתרנגולת שהטילה ביצתה שהתירוה לאכול בחלב, ואפילו אם שחטו להתרנגולת ומצאו בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב כדאמרינן בביצה ד"ו ע"ב. הרי דעם הגמרה נחשבת אוכלא דאפרת, וכפירשא בעלמא כדאמר בר"פ הפרה. ואח"כ באת תרנגולת אחרת וישבה על הביצה ונתרקם בה אפרוח, ותכונתה גם בפרט זה ביארו חז"ל בתמורה ס"פ כל האסורין. אימת גדלה לכי מסרחא וכי אסרחא עפרא בעלמא הוא, וע' במג"א סי' רט"ז סק"ג ובביאור הגר"א שם סק"ד. הרי דמהתחלת הריקום נתבטלה חשיבותה המוקדמת, כן דינה לענין אכילה שאם אכלה אזי מכין אותו מכת מרדות. ואם היתה מעוף טמא לוקה משום שרץ העוף. ועמש"כ בחידושי לעיל בסמוך. הרי דנעשית כבריה חדשה מזמן לזמן

וע"פ הנחות אלו על איזו מהתרנגולות נופל לשון אם, ולמי מהן היא בת, לראשונה. הלא לא לה תהיה הזרע בפועל רק בכח, והשניה, גם היא לא מלאה תפקידה רק בחום מצומצם להוציאה מן הכח אל הפועל, וגמר כזה היה באפשרות לצאת גם מן הראשונה, ואפילו מבלעדי שתיהן רק במדרגת חום משוער ומצומצם מן החוץ. וכמו שיעיד הנסיון. ואחרי כל אלה מה נעימים דברי הר"ן במש"כ לבאר מש"א בש"ס. וכי בת יש לה ליענה. "והלא מטלת ביצים היא ולא שייך בה בת" וע' נדה ד"נ ע"ב תוד"ה תרנגולתא

והנה במנחות דכ"ה ע"א מפרש. דקרא ונשא אהרן את עון הקדשים קאי על טומאה. ומשום דהותרה מכללה בצבור, ופריך ואימא עון יוצא. שמאל. ובעל מום דכל אחד הותר מכלליה למילתיה. ומשני לה, והקשו התוס' אמאי לא קאמר עון דאותו ואת בנו דהותר מכללו בעופות כו' ע"ש. אולם לפמש"כ אין מקום לאמר בזה