אור הישר (בכורות) צז

תלוי כזה בשריפה לאו משום דס"ל דחולין בעזרה הוא בשריפה, אלא דבזה נחלקו ר"י ורבנן דלרבי יהודה הוי חולין למפרע ולרבנן אינו נעשה חולין למפרע אלא זבח פסול והוי בשריפה ככל פסולי המוקדשין, והנה פלוגתא זו עצמה מצינו בכריתות כ"ד אם משנשחט נודע לו קתני הבשר יצא לבית השריפה אלמא חולין שנשחטו בעזרה בשריפה ורמינהי אשם ודאי אינו כן אם עד שלא נשחט יצא וירעה בעדר משנשחט הרי זה יקבר, א"ר אלעזר תברא מי ששנה זו לא שנה זו, רבה אמר אשם ודאי על אשם תלוי קרמית אשם ודאי כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה אשם תלוי מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדישו, רב אשי אמר משום דמיחזי כזבח פסול (ועיי"ש ברש"י ורגמ"ה ובשטמ"ק). הרי דלר' אלעזר יש פלוגתא דלדידיה אין חלוק בין אשם תלוי לאשם ודאי בנידון זה דהוי חולין למפרע, ולרבה ולרב אשי יש חלוק, דבאשם תלוי לא נעשה חולין למפרע, וא"כ בזה עצמו נחלקו דתרוייהו ר"י ורבנן סברי דחולין שנב"ע בקבורה וכמפורש במשנתינו עצמה אלא דלר"י אם נודע נעשה חולין למפרע ולרבנן אינו נעשה חולין למפרע משום דגמר ומקדיש או משום דמיחזי כזבח פסול (ועיי' בשטמ"ק שם על הגליון)

ואולם בחטאת העוף הבא על הספק סתם רש"י ז"ל דבריו ומשמע מפירושו שהוא אף בשלא נודע בין מליקה להזאה מכ"מ סבר ר' יהודה דהוא מן הנקברין, ולרבנן הוא מן הנשרפין, ויש לנו לחקור לפי פירוש רש"י ז"ל מה טעמו של רבי יהודה דבשלמא כשנודע בין מליקה להזאה שלא ילדה יסבור דנעשה חולין למפרע (אם נתפוס דמליקת עוף דחולין בעזרה הוי כשחיטה, ויעויין להלן שיבואר בס"ד, ועיי' כריתות כ"ו ע"ב, או אם יסבור דאינו נעשה חולין שנשחטו בעזרה **(עיי"ש) ועפי"ז אולי יש לישב תמיהת התוס' ז"ל שם ק"ח אהא דדרשינן ההוא ללמד דאונס שוגג ומוטעה פטור, ותמהו שם התוס' מהכ"ת דיהיה חייב כרת כשהוא שוגג הא בד קרבן הוא, ותירצו דהו"א אי לא מייתי קרבן חייב כרת עיי"ש, וגם זה קשה להבין, דמ"ש מכל התורה כולה, ועוד דלא תירצו על אונס ומוטעה, אף דעל הכתוב לק"מ דאפשר דההוא הוא רק לשוגג אלא דאנן מחשבינן אינך בהדיה, אבל על הברייתא קשה למה לן להזכירם, וכי תעלה על דעתך שיהיה חייב. ועפ"י הנ"ל קצת י"ל דהו"א דשאני שחיטת קדשים בחוץ דהרי זה ברור שהחיוב דכרת וכן החיוב של קרבן איננו משום שהפסיד קדשים, אלא מפני שעשה לו מקדש חוץ מהמקום אשר בחר ה', במה שעשה שם זבח מוקדש לה', וא"כ היתה הדעת נותנת שאינו חייב אלא א"כ שחט לשם ה', אבל לא כששוחט לצורך עצמו, דבזה אין עליו אלא העון של הפסד קדשים, אבל התורה גזרה דחייב אף באופן זה הרי דהמחשבה שלפי הסברא היתה היא תנאי עיקרי מתנאי חטא זה, איננה כלום כפי גזירת התורה, וע"כ הו"א דהכא שאני ובכל אופן צריך כפרה על המעשה, והייתי אומר שאף אם הוא אונס או מוטעה דבכל התורה פטור אף מקרבן משום שלא היתה מחשבתו כלל לעשות המעשה, כאן חייב, דהכא המחשבה איננה תופסת מקום כלל, ואם לא הביא קרבן חייב כרת וכן בשוגג אם לא הביא קרבן חייב כרת ולהכי איצטריך קרא דההוא שהוראתו (כפי שהסביר הגאון רמ"ל מלבי"ם ז"ל) שצריך שתסכים מחשבתו עם המעשה שעושה ושיהיה יודע איכות המעשה בכל פרטיה דזהו מזיד. ויש להעיר משבת דשנים שעשאוה פטורין אף דבעינן מלאכת מחשבת ויש לחלק, וההכרח לקצר ואמנם בענין שחיטה בצפורן שהזכרנו לעיל, לא זכיתי לירד לעומק דעתו של מרן הגאון רע"א ז"ל, דאיך אפשר להסתפק בדבר כלל מה שנסתפק שם אם הוא פסול מן התורה למ"ד דאדם לא איתקיש לקרקע וכן מה שנסתפק שם אם הוא פסול מן התורה בצפורן של בהמה עיי"ש, וכי נאמר בתורה שלא לשחוט במחובר לקרקע, הלא כל עיקר הדין דשחיטה במחובר פסולה למדנו מויקח את המאכלת, ואימא דאינו כשר אלא דומיא דמאכלת שהיא תלושה, אבל אם היא מחוברת בכל אופן שהוא בין לקרקע בין לאדם בין לבהמה לא הוה דומיא דמאכלת, דסתם מאכלת תלושה. ותלוש ובסוף חברו לקרקע כשר בדיעבד דהיתה עליו תורת מאכלת וגם עכשיו איננו נחשב למחובר לגמרי, (ויש להעיר מדיני טומאה ואכ"מ) ובנוגע למה שעוררנו לעיל דהוה מצי לאוקמי באופן שלר"ל לא יהיה איסור שחיטת חולין בעזרה דהיינו שימלקו שנים וכנ"ל, והעירונו דאפשר דמאן דגמיר משחוטי חוץ (דרק לדידיה יש מקום לספק זה שמא אין איסור שחיטת חוב"ע בשנים ששחטו דהרי כל עיקרו נלמד משחוטי חוץ ושם שנים ששחטו פטורין), מכ"מ הבשר אסור באכילה כמו שחוטי חוץ אף ע"י שנים, הנה לכאורה י"ל דגם לזה יש תיקון עפ"י קושית הכו"פ ע"י ביטול ברוב, אבל יש לדחות דכיון דלמ"ד חושנב"ע דאורייתא אסור בהנאה, א"א לבטלו ברוב, דידועים דברי החוו"ד ז"ל דאפילו למ"ד דהאיסור לבטל לכתחלה אינו אלא מדרבנן, מכ"מ באיסורי הנאה אסור מה"ת, דמכ"מ הא נהנה ממה שמבטלו, וא"כ א"א לאכלו ע"י ביטול ברוב, ואף דלדעת הרמב"ם משמע דיש לחלק ולאמר דאיסור אכילתן הוא מה"ת, אבל איסור הנאתן מדרבנן, מכ"מ זהו רק לדידיה דיליף מוזבחת ואכלת, אבל אם נאמר דר"ל סובר דבשנים ששוחטין חולין בעזרה, אין איסור דאורייתא ע"כ יליף משחוטי חוץ ושחוטי חוץ אסורין בהנאה מה"ת, וא"כ ליכא למימר הכי, וכ"ז לחדודא בעלמא. ובעצם הענין דשחוטי חוץ ע"י שנים ששחטו, יש לעורר דאפשר דאינם פטורים אלא כששניהם אוחזין בסכין ושוחטין, וא"כ לא משכחת אופן זה במליקה, דהא אינם יכולים למלוק אלא כל אחד בצפרנו, ואולם לפום ריהטא משמע דאין הפרש, דכל שנעשה שיעור השחיטה ע"י שנים, אף אם כל אחד אוחז סכין אחר בידו פטורין. הענין של עיבור צורה (שמדובר בו להלן בדף ג') כמדומה לי שלא נתבאר כל צרכו. רש"י ז"ל בפסחים דל"ד ודפ"ב פירש שהוא לינת לילה, וכיון שלנה בלילה הרי היא נותר וטעון שריפה ונשרף עיי"ש, וכונתו דעיבור צורה היינו שאין שורפין אותו עד שהוא נעשה נותר וטעון שריפה מטעם נותר, ולפ"ז בקדשים קלים שיעור עיבור צורה כשיעור זמן אכילה דידיה שני ימים ולילה אחד, אבל להר"ח ז"ל מצאתי בפירושו לפסחים שכתב ותעובר צורתו, כלומר ישאר ימים עד שיבאיש ולא ישאר אדמומית אלא תעשה צורתו כעין ירקרוקת ויצא לבית השריפה, משמע מדבריו ז"ל שלא משום נותר נגעו בה. ובאמת לא אבין לפירוש רש"י ז"ל איזה נותר שייך בפיגול לתנא דבי רבה בר אבהו הא נותר פיגול לא משכחת לה, עיי' כריתות דף י"ד, וע"כ כונתו דאף דאין עליו האיסור של נותר, העשה דשריפה דגבי נותר יש עליו דהוא ג"כ בכלל והנותר באש תשרפו. ויש לעיין דלמ"ד במעילה דף ו' היתר שחיטה או היתר זריקה שנינו הרי משכחת נותר פיגול כששחט כדינו ופיגל בזריקה, דהא היתה לו שעת היתר למזבח, וכן מצינו לר"ש דאמר יש נותר שאין מועלין בו וכו' עיי"ש דף ז' ואקמינן שם לחד מ"ד דאי הוה ליה שהות למיזרקיה אין מועלין בו דהיתה לו היתר, והרי ר"ש קורא לו נותר, אף דלא נזרק הדם כהלכתו, וצ"ל דזריקה במחשבת פיגול גרועה מזריקה פסולה אחרת ועוקרת את ההיתר זריקה למפרע, ועיי' היטב שם דף ה' בענין פיגול, ויש להאריך בזה.)**