אור הישר (בכורות) צו

אמנם לאחר כל הדברים האלה לא נתישבה לנו הברייתא דספרא הנ"ל חוץ מהסתירה שבינה ובין תלמודנו. דקשה להבין איך הוא ממעט כ"כ דברים ממיעוט אחד דהוא, ובשלמא אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק ל"ק, דיסוד אחד יש לשניהם שכן הם באים על הספק, ואפשר לאמר שמיעוט אחד די לשניהם, כלומר המיעוט הוא דדוקא קדש כזה, קדש ודאי טעון שריפה, אבל לא קדש ספק כאשם תלוי וחטאת העוף הבעה"ס, ועיין שבת קל"ה ע"ב ואכ"מ), אבל חולין שנשחטו בעזרה הלא הוא סוג אחר ואיך יתמעט מתיבה אחת בבת אחת עם אשם תלוי וחטאת העוף הבא עה"ס. ותחלה עלינו להבין באיזה אופן של אשם תלוי הוא מדבר כאן, שהרי אי אפשר לאמר דהוא כלל על כל אשם תלוי, שהרי אשם תלוי שנשחט ונזרק דמו נאכל לכהנים אפילו אם נודע אח"כ שלא חטא ואין בזה שום חולק ולא יתכן למעטו משריפה אם נעשה נותר או נפסל אח"כ מאחר שהוא זבח כשר, ומצינו לרש"י ז"ל בסוף תמורה שפירש הפלוגתא במשנתינו שם דר"י אמר שאשם תלוי וחטאת העוף הבא עה"ס בקבורה ורבנן אמרי בשריפה, ופירש הוא ז"ל שנחלקו בחולין שנשחטו בעזרה, דמיירי באשם תלוי שנודע בין שחיטה לזריקה שלא חטא והוי חולין למפרע וסבר ר' יהודה דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה עיי"ש בדבריו, וראיתי במסרת הש"ס שמציין לעיין ברש"ק שמשיג על דברי רש"י דהא רבנן ס"ל ברישא דמתניתין דתולין בעזרה בעי קבורה ורש"י עצמו פירש בכריתות כ"ג דהוי זבח פסול. ואין אתי ספרו של רש"ק ז"ל לעיין בו, ולולא פירוש רש"י היה אפשר לפרש שגם רבנן סוברים דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה, דרבנן דהכא היינו רבנן דרישא דסתמא דמתניתין, אבל טעמם שאשם **(משמע דהוא פטור אבל אסור רק מדרבנן, ועיי' ריש מס' שבת, ואכ"מ, ואת"ל דאין איסור דאורייתא בשנים ששחטו חולין בעזרה. מה דין הבשר, אם הוא מותר כיון דאין איסור שחיטה אין איסור אכילה, או דאעפי"כ אסור באכילה. וראיתי להגאון בכרתי ופלתי ביור"ד סי' ק"י שהקשה מאי קמתמה הגמרא בנזיר לריש לקיש דאמר דהאב מדיר את בנו בנזיר כדי לחנכו במצות הא כי נטמא ומייתי צפרים הא הוי נבילה, והקשה הוא ז"ל מה זו תמיהא דאכיל מליקה, הא בבית המקדש ודאי לא היה עוף זה לבדו, ובודאי היו אצל הכהנים לאלפים מקני זבים וזבות וכו', וא"כ כשמולק הכהן זה העוף מערבו בשאר עופות וחד בתרי בטיל ואין כאן איסור דאורייתא כלל עיי"ש, וקושיתו היא דאמאי לא קמשני הש"ס כך לר"ל. ואם באנו להקשות באופנים כאלה יקשה לנו עדיפא מינה שהיה יכול למצוא אופן שיסבור ר"ל שיטה דאליבה אפשר למליקה שלא תהיה נבילה כלל, והוא שיסבור דאף מחזיר סימנים לאחורי העורף ויסבור דמוליך ומביא כשר במליקה ויסבור ג"כ ברבי חייא דשחיטה במחובר כשירה בדיעבד, וא"כ יכול למלוק באופן שתהיה שחיטה כשירה, ואצ"ל דר"ל סבר אין שחיטה לעוף מן התורה, וכן אם נחליט דאין איסור חולין שנב"ע בשנים ששחטו דגמרינן משחוטי חוץ ומה גם לר"מ דבל הענין דחולין בעזרה נגמר משחוטי חוץ, נאמר דזוהי שיטת ר"ל, וע"כ אין איסור בשנים ששוחטין ומשכחת לה ששנים ימלקו כאחד בשני מקומות דלענין שחיטה הרי בעוף דיו ברוב אחד וימלקו שנים באופן זה רוב סימן אחד, דהא אפילו מעט כאן ומעט כאן בסימן אחד מצטרף לרוב (עיין במגיד משנה פ"ב מה' שחיטה הל"י ואכ"מ), והשאר ימרק אחד, וזה יהיה גם מליקה כשרה, וממילא הכל א"ש דאין כאן לא נבילה ולא איסור שחיטת חולין בעזרה, אלא דאפשר דאי לא גמרינן מוזבחת ואכלת, אלא משחוטי חוץ, אז אף אם נאמר דאין איסור בשנים ששוחטין מכ"מ הבשר אסור באכילה, כמו בשחוטי חוץ ששחטו שנים, (ויש לפקפק בדבר). ואין להשיב דא"א לאמר כך דהא תניא בברייתא דחולין כ"ט תזבח ולא שנים שוחטין זבח אחד עיי"ש, וכיון דשחיטת שנים פסולה בקדשים לא יתכן לעשות כך דהא הקרבן הוא לחנכו במצות, ואם נעשה באופן שבקרבן ממש היה פסול אין זה חינוך דא בורכא, חדא דהאי ברייתא היא דלא כהלכתא, ועוד דאף לפי הברייתא הזבח כשר ועיי"ש בתוספות, וע"כ הוא כשר דהא בקדשים בעינן קרא לעכב. ועצם קושיתו ז"ל יש לישב בפשיטות, דלכאורה מה כל הרעש הזה דקאכיל נבילות שמא לא היו אוכלים כלל, ומי עדיף מחטאת העוף הבא על הספק שנשרפת, ואי דאין מביאין קדשים לבית הפסול משום חינוך בעלמא. זה הבל, דהא אינו קדשים אלא חולין, וע"כ לאמר דידעו שלריש לקיש הוא נעשה ככל תורת קרבן נזיר גדול (ומסתימות המשנה משמע כן דלא מחלק בין קמן לגדול), ובכללו שנאכל כקרבן נזיר גדול, והיינו ג"כ שנאכל ממש כמוהו, בלי שום תחבולות של ביטול ברוב וכדומה, וממילא לק"מ. ובקושיתו יש להעיר עוד שהוא טורח לישב קושית התוס' החמורה על רבי דשיטתו בנזירות קמן היא שיטת דיש לקיש ורבי הלא סבר דשחיטת עוף מה"ת, ונשארה עליו הקושיא הא קאכיל נבילה, עיי"ש שתירץ עפ"י ההנחה הנ"ל דלרבי נאכלת ע"י ביטול ברוב, ויש להעיר דהא רבי סבר בחולין ק"ט דמין במינו לא בטיל וא"כ אי אפשר בתחבולה זו, וי"ל דיבטלנו באופן שלא יהיה בו כזית בכדי אכילת פרס ויצא מאיסור דאורייתא, וא"כ נפלנו במחלוקת הראשונים ז"ל הידועה בענין זה ואכמ"ל. ונהירנא כד הוינא טליא תירצתי קושית התוס' עפ"י מה שהעיר הגרעק"א ז"ל בהגהותיו ליור"ד סימן ו' עפ"י דברי הר"ש בפ"ד דמכשירים דלמ"ד דאדם לא איתקש לקרקע אפשר דשחיטה בצפורן אינה פסולה אלא מדרבנן, דעבדי כמקרקעי דמו, גזירה אטו עבד עיי"ש, ועפי"ז י"ל דרבי דפוסל שחיטה בצפורן הוא לאו מדאורייתא, ויסבור ג"כ דאף מחזיר סימנים אחורי העורף, וכמ"כ יסבור דמוליך ומביא כשר במליקה, וא"כ אפשר לעשות מליקה שתהיה שחיטה כשרה ולא קשה לרבי הא קאכיל נבילות, ואף דאינו אלא לחדודא בעלמא כתבתיו איידא דחביבא לי שהוא מטל ילדותי. ואגב דאיירינן הכא בשחוטי חוץ ע"י שנים אימא בה מלתא זוטרתא להסביר ההבדל שבין שחיטה והעלאה, דבהעלאה שנים חייבין ובשחיטה פטורים (אף דדרשינן לה מקראי), והוא על היסוד דהשוחט להדיוט חייב כמפורש במשנתנו והמעלה להדיוט פטור, דלא שייך ללמוד העלאה משחיטה לענין שנים, דהן אמת כך גזרה תורה שאינו חייב על השחיטה אלא כשנעשה כל שיעורה ע"י עצמו, אבל בשתוף פטור, דבשחיטה הא המחשבה איננה לא מעלה ולא מורדת דהשוחט להדיוט ג"כ חייב, ואף אם ישחוט שלא לשם כונת איזו תועלת שהיא, וא"כ המעשה הוא העיקר, ובמעשה אתה יכול לדון מהמושג של שתוף שהמלאכה נעשית ע"י שניהם בהצטרפות, משא"כ בהעלאה דשם המחשבה עיקר דצריך לכוין שהוא לה' ואם לאו פטור, ובמחשבה אי אתה יכול לדון מהמושג של הצטרפות ושתוף, דמוחו של כל אחד חושב לבדו, וע"כ לא גמרינן משחיטה לפטור שנים שהעלו. (ועיי' בזבחים דף ק"ח ובספרא דמדרשת הכתוב אין הכרח כ"כ דרבי יוסי באמת סבר דשנים שהעלו פטורין ודריש מההוא אחד חייב ושנים פטורין)**