אור הישר (בכורות) צג

א"כ מושח עור בכזית חלב של שוה"נ, הנה כזית הוא שיעור לענין אכילה שאין אכילה פחות מכזית, אבל מה זה ענין להנאה, איזהו הגבול שתאמר שאין הנאה זו הנאה, והקצבה צריכה להיות על ההנאה עצמה כמו שכזית הוא קצבת האכילה, אבל לא שתתן קצבה לההנאה מגדדי האכילה, ואין צורך להאריך יותר, וע"כ דעתו ז"ל דלא שייך שיעור להנאה כלל, אלא כל שמרגיש קורת רוח או שבאה לו תועלת מהאיסור תהיה מה שתהיה הרי זה אסור וא"כ ממילא אסור לאכול פחות מכשיעור דהא לא גרע משאר הנאה שאין שיעור לה כלל. ומאד יתכן שזוהי סברת ריש לקיש בירושלמי שמודה באיסורי הנאה. וע"כ פירש כאן הרמב"ם בחמץ שחצי שיעור אסור מלא יאכל, ונ"מ לענין שבועה וכמבואר לעיל, ויש להעיר בלשונו של חזקיה בחמץ בפסח דאינו מספיק לכאורה שהוא אומר שלא יהא לך בו היתר, וזה כולל רק שלא יאכיל לעכו"ם ולבהמה, אבל אין במשמעו שאר הנאות שאין בהם לתא דאכילה, ויש לעורר בזה. ועיין בדברינו לעיל בהג"ה

ודע דלפי מה שמשמע מפסקי הרמב"ם כמבואר לעיל שדעתו דשחיטת חולין בעזרה ואכילתן אסור מן התורה, אבל איסור הנאתם מדרבנן, ראוי לנו להבין מפני מה גזרו בהם רבנן איסור הנאה, והנה רש"י פירש בקידושין נ"ח ע"ב למ"ד חולין שנב"ע מדרבנן, גזרו בהן איסור משום קדשים פסולין שיאמרו קדשים הן שנפסלו בין שחיטה לזריקה ואתו לאיתהנויי מקדשים ד

הנה לעיל בסי' ב' וג' לא מצאנו דרך פשוטה לישב סתירת הספרא ותלמודנו בשיטת ר' יהודה, אלא לאמר דתנאי נינהו אליבא דר"י, ואולם אין צריך פסולין עיי"ש (ועיי' חולין פ"ה), ואם זהו טעם האיסור לפי דעת הרמב"ם יקשה לנו מאד להבין מפני מה לא גזרו בשוחט את הטריפה לאסור בהנאה שמא יאמרו קדשים פסולין מותרין בהנאה, ואין לאמר דלא גזרו אלא היכא שאסור באכילה מה"ת, והכא בטריפה הלא מצד חולין בעזרה איננו אסור באכילה אלא איסור דבר אחר גרם לו שלא יאכל, וע"כ לא גזרו, ז"א דסוף סוף הא הגזירה דהנאה היא משום קדשים פסולין והרואה חולין הללו שנהנין מהם יסבור שהם קדשים פסולין ויטעה ליהנות מקדשים פסולין, וא"ל דטריפה לא שכיחא ולא גזרו במלתא דלא שכיחא דדא בורכא כמובן, ועלו בלבי ישובים אחדים, אבל כולם נתנים לדחות. ואומר אני שהדבר צריך תלמוד. ואף לדעת האומר ששיטת רבינו היא דחולין שנב"ע לגמרי דרבנן עליו לתת טעם מפני מה בטריפה הבשר מותר בהנאה, ורק אם נתפוס דלדידיה לגמרי מדאורייתא בין באכילה בין בהנאה א"ש החלוק בין כשירה לטריפה, אבל כמעט שא"א לאמר כך שהרי דבריו כ"כ ברורים בנוגע להנאה, שהרי הוא אומר שאיסור ההנאה בהם מדבריהם, ואפשר דטעם הגזירה על ההנאה הוא דלא בדילי מינייהו, דהא נשחטו בכשרות, ומה שנשחטו בעזרה אינו נראה בעיני העם לטעם שיאסר באכילה בשביל כך כמובן, וע"כ גזרו איסור הנאה כדי שלא יבוא לאוכלן, וזכר לדבר בדיקת חמץ ועיי' סוגיא דפסחים י"א, ויש למצוא כמה דוגמאות וקצרתי), אבל בטריפה לא גזרו איה"נ דבדילי מיניה. אבל סוף סוף הדבר צריך עיון. לפרש שזהו רק ישוב מפני ההכרח, ואין הוא פוטר אותנו מלבקש תירוץ אחר שלא נצטרך לעשות מחלוקת בין תלמודנו והספרא. **(אכילה בכזית וחד לשיעור אכילה בכדי אכילת פרס לענין טומאה דהו"א הואיל וחידוש הוא שלא מצינו בתורה טומאה כזו, יותר מכדי אכילת פרס נמי ליטמי קמ"ל עיי"ש. ואמרינן בקידושין דף נ"ז ע"א כל צפור טהור תאכלו לרבות את המשולחת וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה, ואיפוך אנא, אמר ר' יוחנן משום ד' שמעון בן יוחי לא מצינו בעלי חיים שאסורים, מתקיף לה רב שמואל בר דב יצחק ולא והרי מוקצה ונעבד דבע"ה נינהו ואסירי, כי אסירי לגבוה, להדיוט מישרי שרי, מתקיף לה ר' ירמיה הרי רובע ונרבע בעדים דבע"ח נינהו ואסירי אלא א"ר יוחנן משום רשב"י לא מצינו רוב בעלי חיים שאסורין עיי"ש, ואי ס"ד דשור הנסקל נאסר בהנאה מחיים, הרי מצינו חידוש לענין איסור הנאה בשוה"נ דאסור מחיים והו"א דאיסור הנאה שלו חמור ולוקין עליו אף כשנהנה מחצי שיעור, וכמו דהו"א בנבלת עוף טהור דמצטרף אפילו ביותר מכדי א"פ משום דחידוש הוא, וע"כ לא מצי למיכתב לא יהנה אלא לא יאכל בלשון אכילה לומר שאין לוקין על הנאתו מחצי שיעור, וא"כ מוכח כר"ת דאין שוה"נ אסור בהנאה מחיים, והא דאמרינן לא מצינו בע"ח שאסורין היינו כפירוש התוס' שם בקידושין אליבא דר"ת דהכונה הוא לא מצינו שהזהיר הכתוב שלא לשוחטו כדי לאכול הבשר כמו שמצינו בשוה"נ עיי"ש, וזה אינו ענין כלל ללמוד ממנו חומרא בדין הנאה משור הנסקל. וכ"ז אינו אלא לחדודא כמובן. ובענין זה שמעתי מקשים לשיטת הרמב"ם (דלא כשיטת התוספות כידוע) דאין לוקין על ההנאה, מאי פריך הגמרא ליכתוב לא יהנה, דילמא הא דאין לוקין על ההנאה משום דלא מיחד לה לאו, אבל אי כתיב לא יהנה היו לוקין על ההנאה דשור הנסקל, והנראה לי דלק"מ דהא אמרינן בגמרא ליכתוב לא יהנה ואי נמי לא יאכל את בשרו ל"ל עיי"ש, וא"כ הרי אפשר להכניס דבר זה בכונת הגמרא דהוא ואת"ל דצריך לכתוב לא יאכל דאי הוה כתיב לא יהנה הו"א דלוקין על הנאתו, עדיין קשה את בשרו ל"ל דבירושלמי דערלה פ"ג מבואר דאין לוקין על ההנאה משום דלא מיחד לה לאו, ומקשה שם הגמרא משור הנסקל דשם נכתב לאו מיוחד להנאה דלאכילה לא איצטריך דהא הוה נבילה, וא"כ ראוי ללקות עליו, ותירצו דאיצטריך להיכא דשחטיה ועבדיה בעין בשר, הרי דאי לאו הכי באמת הוה לוקה על ההנאה, וא"כ ל"ק כלל קושיא הנ"ל דאי לאו תירוץ הגמרא דההכרח לפרש שבא גם ללמד דאסור אף דשחטיה ועבדיה כעין בשר לא היינו מועילים כלום בתירוצנו דלהכי כתיב לא יאכל דאי כתיב לא יהנה היו לוקין על ההנאה, דהרי בלי תירוץ הגמרא גם עכשיו דנאמר לא יאכל היה ראוי ללקות על ההנאה דהרי הוא לאו מיוחד להנאה, דלאכילה לא איצטריך כקושית הירושלמי ולק"מ קושיא הנ"ל ויש להאריך ולפלפל בזה עד מאד, אבל אכ"מ.)**