אור הישר (בכורות) צב

אכן כבר כתב הלח"מ ז"ל כאן דהתם עיקר כר' אבהו אלא שכאן תפס הדרשא הפשוטה יותר עיי"ש בדבריו וא"כ לק"מ

ומיהו אלמלא שמסתבר יותר דהתם עיקר והכא לרוחא דמלתא **(ועיין בסה"מ ל"ת קפ"ז שהביא ג"כ רבינו ז"ל מימרא דר' אבהו וכתב שלשון אכילה כולל ג"כ הנאה או בסגנון אחד דהאכילה היא מין ממיני ההנאה ונכלל בה. ולענין חצי שיעור הנה כמו שיבואר להלן זה מוכח מאליו עפ"י היסוד דלא שייך שיעור בהנאה עיין בסוף דברינו בסימן זה, וא"כ ע"כ חצי שיעור בכלל האיסור, וע"כ מודה ר"ל באיסורי הנאה, דכיון דאין שיעור להנאה, אם נאמר דחצי שיעור באכילה מותר מה"ת הרי יהיה אכילת חצי שיעור קלה מההנאה ממנה וזה אי אפשר. ובמה שאמרנו למעלה דהוא בכלל ההנאה משום דלא יאכל משמע שלא יהא לך בו היתר אכילה, ואם ח"ש מותר מה"ת הרי יש לו בו היתר אכילה ע"י שיאכלנו פחות פחות מכשיעור, הנה יש להעיר דלעולם אימא לך ח"ש מותר מה"ת אלא דלענין החיוב על ההנאה מצטרף אף ביותר מכדי אכילת פרס כמו שיתבאר בסוף סימן זה, וע"כ אין בו היתר אבילה, אלא דז"א ובפרט למ"ד דלוקין על איסורי הנאה, אם נאמר כן יתחייב שגם באכילת פחות פחות מכשיעור באיה"נ לוקין דאכילה הא לא גריעא מהנאה, וזה אי אפשר, וקצרתי)** וכפירוש הלח"מ, לא היה קשה כלל לדברינו אף אם היינו אומרים דאדרבה הכא עיקר והתם לרוחא דמלתא בעלמא, דהיינו מפרשים דעתו ז"ל שהלשון לא יאכל כולל שניהם איה"נ וח"ש, והיינו מסבירים הדבר דלדעתו אין שיעור להנאה ולא שייך לאמר שהשיעור הוא שיהנה משיעור של האיסור, חדא דלענין מלקות אין נ"מ דאין לוקין על ההנאה כלל, ואת"ל דיש שיעור להנאה ונ"מ לאיסור בעלמא, דהנאה קלה מאכילה שהרי אין לוקין עליה, וע"כ אף דבאכילה ח"ש אסור מה"ת, בהנאה מותר, ורק כשיעור אסור מה"ת, הנה מה שיעור תקצוב לה, **(הנה בתחלת עיוני בזה היה פשוט בעיני דלדעת האומרים דלוקין על ההנאה ע"כ דיש שיעור להנאה דאל"כ לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מה"ת היה ראוי ללקות גם על חצי שיעור אם היה הדין דאין שיעור להנאה דהא חצי שיעור דאכילה לא גרע מכל שהוא של הנאה, והספק בזה יכול להיות רק לשיטת הרמב"ם דאין מלקות בהנאה. שוב בא לידי הספר צל"ח ומצאתי בפסחים דף כ"ב שקדמני בזה ותלי"ת שכונתי לדעתו העמוקה והרחבה. שוב נזכרתי שראיתי בשו"ת הגאון רעק"א ז"ל שחקר בזה וחפשתי ומצאתי בכתבים סי' קצ"ו שנשאל ע"ז אם השיעור הוא בכזית או תליא בהנאת פרוטה וראיתי שפשט מב"ק דף מ"א דפריך הגמרא לכתוב לא יהנה, ואי נימא דשיעורו בכזית נימא דמש"ה אפקיה בלשון אכילה לאמר דשיעורו בכזית, אע"כ דבכל ענין שיעורו בפרוטה עכ"ל. ויש לפקפק לכאורה דאין זו ראיה גמורה דהא אמרינן בגמרא אי ס"ד להנאת עורו הוא דאתא לכתוב רחמנא לא יהנה, א"נ לא יאכל, את בשרו למה לי וכו' והרי אפשר דזה עצמו נכלל בשקלא וטריא של הגמרא והוא בדרך את"ל, דאם תאמר דלהכי כתיב לא יאכל כדי שלא נטעה דשיעור הנאתו בפרוטה, אעפי"כ את בשרו למה לי, ועוד י"ל דאדרבה מכח הסברא החצונה הייתי יודע דשיעור ההנאה בשאר האיסורים בכזית, דאכילה כתיב בהו, וגם בשוה"נ כך דלמה נאמר שהוא משונה מהם, ואי דא"כ לא היה לו לכתוב לא יהנה כדי שלא נטעה לחשוב דשור הנסקל שאני ששיעורו בפרוטה, ז"א דהוה אמינא דלהכי כתב לא יהנה כדי ללמדנו הנאת עורו דנפ"ל מקרא אחרינא כמבואר שם בסוגיא וא"כ קושית הגמרא לכתוב לא יהנה ואנא ידענא אף הנאת עורו דבעור דלאו בר אכילה מסתבר שאין שיעורו בכזית במידי דבר אכילה, וקושית הגמרא היא כוללת דלא לכתוב כלל קרא מיוחד להנאת עורו ויש לדחות וק"ל. ועיי' בסוגיא דחולין קי"ז. ובאמת יש להסתפק אם נחליט דשיעור ההנאה הוא שיהנה מכזית איסור, איזה שיעור נקצוב להנאה ממידי דלאו בר אכילה, כגון עורו של שוה"נ, או קליפי ערלה. וקצת י"ל אם נחליט דשיעור ההנאה הוא בכזית כלומר שיהנה מכזית ובלא"ה אין לוקין אף דשוה פרוטה, דלהכי מודה ר"ל באיסורי הנאה, דהוכרח לזה מכח סתמא דמתניתין בקידושין נ"ז דחשיב חולין שנשחטו בעזרה שהמקדש בהם אין קידושיו קידושין, והרי אי ס"ד דגם באיה"נ חצי שיעור מותר מה"ת א"כ הוה תרי דרבנן, דהא לר"ל לשיטתו חולין שנב"ע מדרבנן (נזיר כ"ט), ואיך סתמה מתניתין דאינם קידושין הא אפשר שיקדש בפחות מכזית ויש בו ש"פ והוה תרי דרבנן, אלא ההכרח לאמר דבאיה"נ חצי שיעור אסור מה"ת, וזהו לפי דעת האומר דבתרי דרבנן מקודשת, ועיי' אה"ע סי' כ"ח, ואכ"מ, ועוד י"ל דיש סברא אחרת במה דמודה ר"ל באיסורי הנאה אם נחלים להפך דאיה"נ דוקא בפרוטה כדעת הגרעק"א ז"ל, והוא דעיקר טעמו של רבי יוחנן הוא משום חזי לאיצטרופי, ור"ל אינו חושב טעם זה דהא הצירוף הוא מוגבל לזמן מועט לכדי אכילת פרס, אבל בהנאה כיון דשיעורו אין לו שום שייכות לאכילה דהא היא בפרוטה, הצירוף הוא אפילו מכאן ועד ג' שנים, כל שנהנה ביחד כשיעור פרוטה וכגונא דאמרינן בהקדש (כריתות ט"ו וי"ח ומעילה י'ט), וע"כ אף חצי שיעור אסור מה"ת, ויש לדחות דמעילה שאני דהתם מצטרף אפילו לזמן מרובה משום דאנו משגיחים על החסרון שחיסר להקדש, והר"ז דומה לגוזל מחבירו דסוף סוף חיסר מההקדש פרוטה משא"כ באיסור, ויש להאריך בזה ואכ"מ, ויש לתלות ד"ז באופן הלמוד של איסור הנאה, דאי מפקינן מדכתיב לא יאכל אמרינן דדינו כאכילה וא"א להיות כאכילה לגמרי דמה שייך לכאן כדי אכילת פרס, אבל לקולא למדנו מאכילה דאינו מצטרף לזמן מרובה, ויש לפקפק דאולי כיון דאפקיה בלשון אכילה שיעור צירופו כאכילה בכדי א"פ, ומ"ש משהיה בבית המנוגע דאינו שייך כלל לאכילה ואעפי"כ שיעורו בכדי אכילת פרס מפני שכתוב שם והאוכל בבית (נגעים פי"ג, חולין ע"א וש"מ), אף זה כך, ואולם אי נפקינן איה"נ מהמיעוט דאותו כרבי אבהו לא שייך כדי א"פ כלל, ויש לפלפל בזה. וע"ד החדוד קצת יש לפשוט מכאן ספיקן של התוס' ז"ל בזבחים ע"א וש"מ אי שור הנסקל נאסר מחיים, דקשה לכאורה מאי פריך הגמרא ליכתוב רחמנא לא יהנה, הלא הא דקי"ל דשיעור איסור בכזית הוא משום דאכילה אינה חשובה בפחות מכזית ונאמר לא תאכל, לא תאכלו, וממילא אף דהנאה אין לה שייכות לערך זה בכ"ז שיעורה שיהנה מכזית של האיסור משום דהנאה נפקא לן מאכילה, וזה דוקא כשנאמר לשון אכילה, אבל אי הוה כתיב לא יהנה הו"א דשאני הכא דלא נאמר לשון אכילה כלל ולוקין אף על הנאה דכ"ש, ואי דא"כ יהיה חצי שיעור דאכילה קל מהנאה מחצי שיעור, דעל חצי שיעור דאכילה אין לוקין, ועל הנאה דחצי שיעור ילקה, ז"א דאין ה"נ דעל אכילת חצי שיעור דשוה"נ ילקה (ולא היה מן התימא כ"כ דהא לר"ש אין ה"נ כ"ש למכות), אלא דלכאורה לא מסתבר דמאי שנא משאר איסורי הנאה דאין לוקין על חצי שיעור דאכילה ולא על הנאה מחצי שיעור, אך היה אפשר לאמר דשאני שוה"נ, דבזבחים דף ע"א מסקינן דלר"מ איצטריך בנבלת עוף טהור תרי קראי חד לשיעור)****(הנה בתחלת עיוני בזה היה פשוט בעיני דלדעת האומרים דלוקין על ההנאה ע"כ דיש שיעור להנאה דאל"כ לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מה"ת היה ראוי ללקות גם על חצי שיעור אם היה הדין דאין שיעור להנאה דהא חצי שיעור דאכילה לא גרע מכל שהוא של הנאה, והספק בזה יכול להיות רק לשיטת הרמב"ם דאין מלקות בהנאה. שוב בא לידי הספר צל"ח ומצאתי בפסחים דף כ"ב שקדמני בזה ותלי"ת שכונתי לדעתו העמוקה והרחבה. שוב נזכרתי שראיתי בשו"ת הגאון רעק"א ז"ל שחקר בזה וחפשתי ומצאתי בכתבים סי' קצ"ו שנשאל ע"ז אם השיעור הוא בכזית או תליא בהנאת פרוטה וראיתי שפשט מב"ק דף מ"א דפריך הגמרא לכתוב לא יהנה, ואי נימא דשיעורו בכזית נימא דמש"ה אפקיה בלשון אכילה לאמר דשיעורו בכזית, אע"כ דבכל ענין שיעורו בפרוטה עכ"ל. ויש לפקפק לכאורה דאין זו ראיה גמורה דהא אמרינן בגמרא אי ס"ד להנאת עורו הוא דאתא לכתוב רחמנא לא יהנה, א"נ לא יאכל, את בשרו למה לי וכו' והרי אפשר דזה עצמו נכלל בשקלא וטריא של הגמרא והוא בדרך את"ל, דאם תאמר דלהכי כתיב לא יאכל כדי שלא נטעה דשיעור הנאתו בפרוטה, אעפי"כ את בשרו למה לי, ועוד י"ל דאדרבה מכח הסברא החצונה הייתי יודע דשיעור ההנאה בשאר האיסורים בכזית, דאכילה כתיב בהו, וגם בשוה"נ כך דלמה נאמר שהוא משונה מהם, ואי דא"כ לא היה לו לכתוב לא יהנה כדי שלא נטעה לחשוב דשור הנסקל שאני ששיעורו בפרוטה, ז"א דהוה אמינא דלהכי כתב לא יהנה כדי ללמדנו הנאת עורו דנפ"ל מקרא אחרינא כמבואר שם בסוגיא וא"כ קושית הגמרא לכתוב לא יהנה ואנא ידענא אף הנאת עורו דבעור דלאו בר אכילה מסתבר שאין שיעורו בכזית במידי דבר אכילה, וקושית הגמרא היא כוללת דלא לכתוב כלל קרא מיוחד להנאת עורו ויש לדחות וק"ל. ועיי' בסוגיא דחולין קי"ז. ובאמת יש להסתפק אם נחליט דשיעור ההנאה הוא שיהנה מכזית איסור, איזה שיעור נקצוב להנאה ממידי דלאו בר אכילה, כגון עורו של שוה"נ, או קליפי ערלה. וקצת י"ל אם נחליט דשיעור ההנאה הוא בכזית כלומר שיהנה מכזית ובלא"ה אין לוקין אף דשוה פרוטה, דלהכי מודה ר"ל באיסורי הנאה, דהוכרח לזה מכח סתמא דמתניתין בקידושין נ"ז דחשיב חולין שנשחטו בעזרה שהמקדש בהם אין קידושיו קידושין, והרי אי ס"ד דגם באיה"נ חצי שיעור מותר מה"ת א"כ הוה תרי דרבנן, דהא לר"ל לשיטתו חולין שנב"ע מדרבנן (נזיר כ"ט), ואיך סתמה מתניתין דאינם קידושין הא אפשר שיקדש בפחות מכזית ויש בו ש"פ והוה תרי דרבנן, אלא ההכרח לאמר דבאיה"נ חצי שיעור אסור מה"ת, וזהו לפי דעת האומר דבתרי דרבנן מקודשת, ועיי' אה"ע סי' כ"ח, ואכ"מ, ועוד י"ל דיש סברא אחרת במה דמודה ר"ל באיסורי הנאה אם נחלים להפך דאיה"נ דוקא בפרוטה כדעת הגרעק"א ז"ל, והוא דעיקר טעמו של רבי יוחנן הוא משום חזי לאיצטרופי, ור"ל אינו חושב טעם זה דהא הצירוף הוא מוגבל לזמן מועט לכדי אכילת פרס, אבל בהנאה כיון דשיעורו אין לו שום שייכות לאכילה דהא היא בפרוטה, הצירוף הוא אפילו מכאן ועד ג' שנים, כל שנהנה ביחד כשיעור פרוטה וכגונא דאמרינן בהקדש (כריתות ט"ו וי"ח ומעילה י'ט), וע"כ אף חצי שיעור אסור מה"ת, ויש לדחות דמעילה שאני דהתם מצטרף אפילו לזמן מרובה משום דאנו משגיחים על החסרון שחיסר להקדש, והר"ז דומה לגוזל מחבירו דסוף סוף חיסר מההקדש פרוטה משא"כ באיסור, ויש להאריך בזה ואכ"מ, ויש לתלות ד"ז באופן הלמוד של איסור הנאה, דאי מפקינן מדכתיב לא יאכל אמרינן דדינו כאכילה וא"א להיות כאכילה לגמרי דמה שייך לכאן כדי אכילת פרס, אבל לקולא למדנו מאכילה דאינו מצטרף לזמן מרובה, ויש לפקפק דאולי כיון דאפקיה בלשון אכילה שיעור צירופו כאכילה בכדי א"פ, ומ"ש משהיה בבית המנוגע דאינו שייך כלל לאכילה ואעפי"כ שיעורו בכדי אכילת פרס מפני שכתוב שם והאוכל בבית (נגעים פי"ג, חולין ע"א וש"מ), אף זה כך, ואולם אי נפקינן איה"נ מהמיעוט דאותו כרבי אבהו לא שייך כדי א"פ כלל, ויש לפלפל בזה. וע"ד החדוד קצת יש לפשוט מכאן ספיקן של התוס' ז"ל בזבחים ע"א וש"מ אי שור הנסקל נאסר מחיים, דקשה לכאורה מאי פריך הגמרא ליכתוב רחמנא לא יהנה, הלא הא דקי"ל דשיעור איסור בכזית הוא משום דאכילה אינה חשובה בפחות מכזית ונאמר לא תאכל, לא תאכלו, וממילא אף דהנאה אין לה שייכות לערך זה בכ"ז שיעורה שיהנה מכזית של האיסור משום דהנאה נפקא לן מאכילה, וזה דוקא כשנאמר לשון אכילה, אבל אי הוה כתיב לא יהנה הו"א דשאני הכא דלא נאמר לשון אכילה כלל ולוקין אף על הנאה דכ"ש, ואי דא"כ יהיה חצי שיעור דאכילה קל מהנאה מחצי שיעור, דעל חצי שיעור דאכילה אין לוקין, ועל הנאה דחצי שיעור ילקה, ז"א דאין ה"נ דעל אכילת חצי שיעור דשוה"נ ילקה (ולא היה מן התימא כ"כ דהא לר"ש אין ה"נ כ"ש למכות), אלא דלכאורה לא מסתבר דמאי שנא משאר איסורי הנאה דאין לוקין על חצי שיעור דאכילה ולא על הנאה מחצי שיעור, אך היה אפשר לאמר דשאני שוה"נ, דבזבחים דף ע"א מסקינן דלר"מ איצטריך בנבלת עוף טהור תרי קראי חד לשיעור)** תאמר שההנאה צריכה שתהיה משיעור שלם כגון שאינו אסור אלא