אור הישר (בכורות) צא

הוא דוקא בשרצים הטמאים ודוקא לאחר מיתתם ועיין ברמב"ם פ"ב מהל' מ"א והרבה יש לעיין בו ואכ"מ), וא"כ אמאי לא תירץ הש"ס בפשיטות דרב שאמר אכילת שקצים בכזית מיירי בטהורים, ואי דא"כ מאי קמ"ל הא באינם מובדלין פשיטא שאין לוקין עליהם אלא בכזית (ועיי' בתוס' שם), טובא קמ"ל, דאעפ"י שנאמר בהם לא יאכל אין לוקין עליהם אלא בכזית וכנ"ל. ובשקצים מובדלין לא הוצרך להשמיענו שאין לוקין עליהם בפחות מכעדשה, דזה פשוט שאל"כ לאיזה ענין הקיש הכתוב שיעור אכילתן לשיעור טומאתן ע"כ למלקות, דאי לאוסרן באכילה הא אף פחות מכעדשה אסור באכילה מה"ת, ויש לפלפל קצת בכ"ז וקצרתי. ובזבחים ק"ו ע"ב מצינו דפריך הגמרא מה לשרצים טהורים שאיסורן במשהו, ולפי דרכנו הנ"ל היה אפשר לכאורה לפרש לא שלוקין עליהם במשהו אלא שאיסורם מה"ת במשהו דכתיב בהו לא יאכל, ואתיא אליבא דריש לקיש דחצי שיעור בעלמא מותר מן התורה אבל בשרצים אסור שנאמר לא יאכל, (או אפילו לרבי יוחנן אתיא דנ"מ לענין שבועה וכלומר מה לשרצים שאין שבועה חלה על פחות מכשיעור שלהם), אבל אין שום אחד מהמפרשים שיפרש כך. (וקצת יל"ד דהיל"ל מה לשרצים שלוקין עליהם במשהו כפי' התוס' על בריה וכפירוש רש"י בכעדשה, ולמה נקיט לשון איסורן דהא בחלב ג"כ האיסור הוא בפחות מכשיעור, והפירכא היא רק ממלקות וי"ל וק"ל, וכן יל"ד לרבי שמעון דכ"ש למכות לא פריך מידי דהא בשרצים ליכא קרבן וא"כ ליכא למיפרך שחייב עליהם בכעדשה יותר ממה שחייב בחלב וי"ל)

ובסוגיא דפסחים כ"ג ע"א מקשה הגמרא לחזקיה דסבר לא יאכל הוא לאסור בהנאה למה הוצרך לאמר גבי שרצים לא יאכל שיהיה משמע גם איסור הנאה ויצטרך בשביל כך לכתוב לכם להתיר בהנאה, לא יאמר לא יאכל ולא יצטרך לכם, ותירץ סתמא דגמרא דחזקיה אמר טעמא דידי נמי מהכא הוא, כלומר שמזה עצמו הוא לומד שלא יאכל כולל איסור הנאה, שבשביל כך עצמו כתבה תורה לא יאכל וכתבה לכם להתיר בהנאה כדי לגלות שהלשון לא יאכל כולל איסור הנאה עיי"ש, והשתא אמאי לא שני דחזקיה סבר כריש לקיש דחצי שיעור מותר מן התורה, ולהכי כתב רחמנא לא יאכל לרבות חצי שיעור לאיסור, וכיון שאמר לא יאכל הוצרך לכם להיתר הנאה, דלא יאכל כולל שניהם חצי שיעור ואיסור הנאה, ואי משום דהיה להם איזו ראיה דחזקיה לא סבר כריש לקיש אלא כרבי יוחנן, מכ"מ היו יכולים למצוא החלוק הנ"ל שחלקנו לשיטת הרמב"ם לענין שבועה, ולהכי איצטריך למיכתב לא יאכל, וא"כ מדלא משני הכי לכאורה יש מכאן תשובה לפירושנו הנ"ל במשמעות לא יאכל עפ"י הספרא הנ"ל. אמנם י"ל דעדיפא מיניה קמשני דאפילו אם היה מתרץ כך, עדיין היה קשה על עיקר הדבר מנ"ל לחזקיה שהוראת לא יאכל כוללת גם הנאה דילמא משמעותה אינה אלא לאסור חצי שיעור וכנ"ל, וע"כ מתרץ הש"ס דטעמא דחזקיה נמי מהכא הוא, דלהכי כתיב לכם כדי ללמד שבכ"מ שנאמר לא יאכל אף איסור הנאה במשמע, וליכא למימר דלהכי אמר לא יאכל כדי לרבות חצי שיעור וממילא איצטריך לכם, דהא עד כאן לא שמענו שלא יאכל כולל גם הנאה, ואי ס"ד שאינו כולל הנאה אלא חצי שיעור בלבד למה ליה למיכתב לכם וכ"ז פשוט. ועל דרך זו תתורץ תמיהת התוס' כאן שתמהו לחזקיה ל"ל למיכתב לריה"ג גבי חמץ לא יאכל ולכתוב לך להיתר הנאה ליכתוב לא יאכל ולא בעי לך, והניחו בתימא, ולפי הנ"ל ניחא דהוצרך לאמר לא יאכל לחצי שיעור, או משום דחזקיה, או ביתר דיוק דריה"ג עפ"י שיטה זו יסבור כר"ל בחצי שיעור, או כשיטת הרמב"ם לענין שבועה וכנ"ל, ומדכתיב לא יאכל שכולל גם איסור הנאה וכמבואר לעיל מההכרח דלעיל דכתיב גבי שרצים, הוצרך לכתוב לך להיתר הנאה

, ובזה שעוררנו מענין שרצים הנה מאחר דסוף סוף אין לוקין על המובדלין אלא בכעדשה ועל שאינם מובדלים בכזית, א"כ קשה למה כתיב לא יאכל, ויתחייב מזה עפ"י ההנחות דלעיל שיש חדוש בדין שרצים דלדידן דח"ש אסור מה"ת אבל שבועה חלה עליו, כאן אין שבועה חלה עליו, ולריש לקיש דבכה"ת חצי שיעור מותר, כאן אסור משום שנאמר לא יאכל, ואמאי לא אמרו בירושלמי דתרומות הנ"ל מודה דיש לקיש בחצי שיעור דשרצים, וכן משאר מקומות יש להוכיח דאין דין שרצים חלוק לענין ח"ש משאר איסורי תורה, ובשלמא לחזקיה ניחא דכתיב כך כדי ללמדנו הוראתו לאיסור הנאה וכנ"ל, אבל לר' אבהו קשיא למה שינה הכתוב בדבורו, יכתוב לא יאכל כמו בנבילה, והנראה שזוהי כונת הדרשא דתו"כ בפרשת שמיני שדרשו שם לא יאכל האמור בשרצים להזהיר את המאכיל לקטנים (ועיי' יבמות קי"ד), שהוראת לא יאכל היא שלא יבוא לידי אכילה, וא"א לאמר לגמרי דהא מלכם מוכח שהוא מותר בהנאה, וצ"ל דלפחות לא יאכילנה לקטנים, וניחא להו טפי למידרש כך שהוא אזהרה כוללת על כל האיסורים שלא יאכיל לקטנים, מלדרוש על חצי שיעור, ויש להאריך בהסבר דרשא זו אלא שההכרח לקצר

הדרן לשיטת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דנראה בהשקפה הראשונה שיש סתירה בדבריו שלפי מה שהעלינו למד איסור מפורש לחצי שיעור מלא יאכל דלהנאה לא איצטריך קרא וכנ"ל, אבל הלא מצינו בפ"א מהלכות חמץ ומצה הלכה ב' שהוא עצמו מביא שחמץ אסור בהנאה ממה שנאמר לא יאכל לא יהיה לך בו היתר אכילה, וכיון שצריך קרא לאיסור הנאה אין לנו עוד הכרח לחצי שיעור

, אלא דקושיא זו איננה רק לדברינו, דבל"ז הרי דבריו ז"ל נראים כסותרים זא"ז שהרי הוא פוסק כר' אבהו בהלכות מ"א וכאן הוא אוחז בשיטת חזקיה,