אור הישר (בכורות) צ

והנה לכאורה מה זו ראיה ממה שנאמר בה אכילה, והרי בשקצים אמרה תורה לא יאכל ועיי' בפסחים כ"ג ע"א שלזה הוצרך קרא דלכם להורות שאינו אסור בהנאה, וא"כ לפי ההנחה הנ"ל על היסוד של הספרא הלשון לא יאכל הרי משמע גם פחות מכשיעור, וא"כ אין הכרח מתוכו שאין לוקין על פחות מכשיעור, אלא מה דאין לוקין על פחות מכשיעור אף במקום שנאמר לא יאכל הוא לכאורה כמו שביאר המל"מ ז"ל טעמו של הרמב"ם שפסק דאין לוקין על ההנאה, משום דלא נתפרשה בתורה אלא אתיא מדרשא מיתורא דאותו גבי טריפה, ואף זה כך, אע"ג דלענין מושבע ועומד מהר סיני הוי יותר מפורש מחצי שיעור דאיסורים שלא נאמר בהם לא יאכל, מכ"מ למלקות צריך שיהיה מפורש יותר, והוא כעין שאמרו בירושלמי דערלה פ"ג דהנאה לא מחוור למלקות עיי"ש, וכה"ג אמרו בירושלמי דעירובין פ"ג הלכה ד' לית דמחוור למלקות אלא י"ב מיל, כלומר שזהו פשטות הכתוב בלי דרשא ולוקין עליו, והמל"מ ז"ל שם בפ"ה מיסודי התורה כשהוא מעיר בשיטת הרמב"ם שאין לוקין על ההנאה הוא אומר יהיה הטעם כמו שאמר הה"מ ז"ל או משום שאינו מפורש בתורה אלא אתיא מדרשא דאותו עיי"ש, וכונתו למה שאמר המ"מ ז"ל בפ"ח מהלכות מאכלות אסורות שסברת רבינו היא דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן וכל מידי דאכילה אין דרך הנאתו אלא באכילה עיי"ש, וכבר תמה ע"ז המל"מ יעויי"ש בדבריו, והוא באמת קשה להבין, וכי דבר הראוי לאכילה אין דרכו למכרו או לתתו לאחר וכי אין זו דרך מדרכי הנאתו, וא"כ היה ראוי ללקות על מכירה ונתינה של איה"נ, וכן כשמאכיל לבהמה, כל שאיננה אצלה אכילה ע"י הדחק דלאו אורחה למיכל (ועיי' שבועות פ"ז ופרק ח', ושבת ע"ו וב"ק י"ט) ועוד והרי חלב שדרך הנאתו היא ג"כ לעבוד עורות, הלא יתחייב לפי סברא זו שילקה על הנאה כזו בחלב של שור הנסקל (ועיי' עוקצין פ"ג מ"ג). ועוד מה יהיה דין הנהנה מקליפי ערלה בצביעה דכל אלו הוא דרך הנאתם וא"כ ילקה על הנאתם, וכן הסך בשמן של ערלה וכי נוכל לאמר שאין השמן עומד ג"כ לסיכה. אכן כנראה יסודו של הרמב"ם הוא מהירושלמי דפסחים פ"ב ודערלה פ"ג א"ר יוחנן העושה איספלנית משור הנסקל ומחמץ שעבר עליו הפסח אינו לוקה שאין לא תעשה שבו מחוור עיי"ש שהקשה הירושלמי משור הנסקל שנאמר בו לא יאכל מיוחד, לאסרו בהנאה, וא"כ הל"ת שבו מחוור, ותירצו דג"ז אינו מחוור דאיצטריך, לשחטו לאחר שנגמר דינו עיי"ש, הרי לן ברור דכונת הירושלמי היא דבכלל אין לוקין על ההנאה מפני שאין הלאו דהנאה מפורש, דפשטות הכתוב הוא אכילה, וע"ז הקשו דהא בשוה"נ יש לא יאכל מיותר שההכרח לאמר שהוראתו הנאה וא"כ הרי זה כמו שנתפרש הלאו שבו להנאה ואיך אתה אומר שאין ל"ת שבו מחוור למלקות, ומתרץ דאינו מוכח מפשטות הכתוב דאפשר לפרש הכתוב לשחטו לאחר שנגמר דינו עיי"ש בירושלמי (ויש להאריך בזה מאד וביחס שבין שיטת הירושלמי וסוגית הבבלי בפסחים כ"ד, אלא שההכרח לקצר שלא להפליג ביותר מעניננו). וזוהי שיטת הרמב"ם שאין לוקין על ההנאה, כל הנאה שהיא, ובזה יונח מה שהקשה המל"מ ז"ל הרי בבשר בחלב יש לאו מיוחד לא תבשל לאסור בהנאה ולא שייך טעמו של המל"מ דאינו מפורש בתורה עיי"ש בדבריו ז"ל, ולפי הנ"ל ניחא דלענין מלקות צריך שיהיה הלאו מפורש כלאו דחסימה, דהא הא דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה, ושאין לוקין על לאו שבכללות מלאו דחסימה ילפינן, וע"כ אין לוקין אלא על לאו דמחוור כמותו. אבל אי לאו האי דרשה דשחטו לאחר שנגמר את דינו שהוא פירוש הכתיב סקל יסקל השור לא יאכל את בשרו, כלומר שמצותו בסקילה ולא שיאכל את בשרו, שישחטנו ויאכלנו, היה חיוב מלקות בהנאה דשור הנסקל, מפני שלא יאכל אעפ"י שאיננו בפירוש לשון הנאה, מכ"מ מאחר שהוא מיותר לגמרי הרי זה כאלו הוא מחוור ומפורש, דבסגולת הלשון צפונה כונה זו שהוראתה הנאה ג"כ, **(ועיין בספר המצות להרמב"ם ז"ל ל"ת קפ"ז שכתב וז"ל ודע כי איסור הנאה אין ראויה למנותו מצוה בפ"ע מפני שהיא ואכילה ענין אחד, כי אכילה מין ממיני ההנאה ואמרו בדבר שהוא לא יאכל והוא דמיון מדמיוני ההנאה והכונה שהוא לא יהנה לא באכילה ולא בזולתו וכו' עיי"ש.)** משא"כ בלא תבשל לענין הנאה אף אם הכתוב הוא מיותר, בכ"ז איננו בגדר מחוור למלקות דהנאה, דאיננו כולל כלל הוראה זו, ואי אתה יכול לאמר דמחוור כלאו דחסימה דכל לאוי דמלקות מלאוי דחסימה ילפינן

ואחרי שהפלגנו קצת נחזור לסוגיא דמעילה ט"ז דמאחר שנאמר בשרצים לא יאכל הרי הוא כולל גם חצי שיעור אלא מה דאין לוקין משום דלא מחוור למלקות וכנ"ל, א"כ היה לו לרב לאמר שלוקין בכזית לא משום דאכילה כתיב בהו, דהא לא יאכל כתיב בהו, אלא משום דאין חצי שיעור מחוור למלקות כלאו דחסימה וכנ"ל, ודוחק לאמר דזוהי באמת כונת רב שלשון אכילה עצמו אין פשטותו מורה אלא כזית, וע"כ אינו לוקה על פחות מכשיעור אף שנרמז בלשון הנפעל כנ"ל, משום דלא מחוור למלקות כל צרכו. ואם זו כונתו הי"ל להשמיענו ד"ז בחמץ דכתיב ביה לא יאכל והוה רבותא טפי דאסור בהנאה ואעפי"כ אין לוקין עליו אלא בכזית (ויש להשיב דבחמץ לא איצטריך לאשמעינן דרב סבר כחזקיה וילפינן איסור הנאה מלא יאכל, ולא אייתר ליה לחצי שיעור, אבל בשרצים איצטריך דהא מותרין בהנאה, וא"כ קשה למה כתיב בהם לא יאכל וע"כ לחצי שיעור והייתי יכול לטעות שלוקין על חצי שיעור ואיצטריך רב לאשמעינן דאין לוקין ויש לדחות וד"ל). ועוד דהש"ס מקשה שם על רב מברייתא דשיעור אכילת שרצים למלקות בכעדשה כטומאתן ומשני כאן בחיים כאן במתים ורב מיירי בחיים, ואח"כ מחלק הש"ס עוד חלוק בין מובדלין לשאין מובדלין דהאיסור דכעדשה