אור הישר (בכורות) פט

דתרומות פ"ו מודה ר"ל באיסורי הנאה, ואפשר שזהו טעמו משום שהלשון לא יאכל כולל חצי שיעור, אבל לר' יוחנן שהרמב"ם פוסק כוותיה למה היא באה. ואם זהו היסוד של האיסור דחצי שיעור התינח באותם שנאמר בהם לא יאכל, באותם שלא נאמר בהם לא יאכל מה נאמר

ואף לשיטת ריש לקיש הדבר צריך הסבר קצת דאיך הוראת הנפעל כוללת שניהם חצי שיעור ואיסור הנאה. ומצינו שחזקיה למד איסור הנאה מלא יאכל לא יהיה לך בו היתר אכילה, והנראה דהכונה היא שעל ידך לא יבא הדבר לידי אכילה, לא רק שאתה לא תאכל, וזה כולל שניהם איסור הנאה כגון למכור לעכו"ם או לתת לו וכן להאכיל לבהמתו ואפילו לבהמת הפקר (וכשיטת הירושלמי), ואיסור חצי שיעור דאינו מתיחס אל האדם האוכל שעליו נאמר האיסור וכנ"ל, [ועוד דאם היה חצי שיעור מותר מה"ת באיסור הנאה הרי הדבר יכול לבוא לידי אכילה שיאכלנו הוא עצמו פחות פחות מכשיעור, וע"כ דאיה"נ כולל איסור חצי שיעור] (ועיין בקונטרס זה בהג"ה ג')

ואולם לדעת הרמב"ם שפוסק חצי שיעור אסור מה"ת קשה כנ"ל. אך אם נחליט שדעתו ז"ל כרבי אבהו יתישב הדבר לכאורה בדרך בלתי רחוקה. דהנה עולה ממסקנת הגמרא שהנ"מ בין חזקיה ור' אבהו היא רק במשמעות דורשין לענין חמץ בפסח ושור הנסקל, שלרבי אבהו איה"נ שלהם נלמד מהכלל דכל האיסורים שבתורה שלא פרט בהם היתר הנאה אסורים בהנאה, ולחזקיה הוא נלמד ממה ששינה בהם הכתוב והוציאם בבנין הנפעל לא יאכל, ומעתה הרי יקשה לרבי אבהו למה השתמש כאן הכתוב בלשון נפעל הרי אף אם היה מדבר בבנין הקל היינו יודעים שאסורים בהנאה (ועיי' בבבא קמא מ"א ובתוס' שם), וי"ל דרבי אבהו סבר כריש לקיש דחצי שיעור מותר מן התורה, ולהכי איצטריך לא יאכל ללמד איסור לחצי שיעור דזוהי משמעות הנפעל ובהספרא הנ"ל, שהלשון לא יאכל כולל אפילו כל שהוא, וצ"ל לפי זה שלא יאכל לא תאכל לא תאכלו אף שלר' אבהו לשון זה עצמו כולל איסור הנאה אין במשמעו חצי שיעור שאל"כ חזרה קושיתנו למקומה, והיינו שאע"ג דאי לא כתיב לא יאכל הייתי יודע שהוא אסור בהנאה, מכ"מ לא הייתי יודע שהוא אסור בחצי שיעור, שהייתי אומר דגם איסור הנאה הוא דוקא מכשיעור, אבל מותר מה"ת ליהנות מפחות מכשיעור, אלא דלהרמב"ם ז"ל לא יתכן לאמר כך אף דהוא פוסק כרבי אבהו וקשה ג"כ לדידיה למה שינה הכתוב בדבורו ללשון נפעל, וע"כ דהוא להשמיענו איסור חצי שיעור, דהא הוא פוסק כרבי יוחנן דח"ש אסור מה"ת בכל האיסורים ולא איצטריך קרא לזה. ואולם אף שהוא פוסק כרבי יוחנן, מכ"מ פוסק בפ"ה מהל' שבועות שהנשבע שלא יאכל כל שהוא מנבילות וטריפות חלה עליו שבועתו שאינו מושבע ועומד מהר סיני על חצי שיעור (ועיי' תוס' שבועות כ"ג ואכ"מ), והיינו מפני שאיננו מפורש בתורה, עיי' בכ"מ וברדב"ז, ולכך השמיענו כאן בהלכות חמץ ומצה כלל גדול שבד"א בשאר איסורים, אבל באיסורים שנאמר בהם לא יאכל האיסור דחצי שיעור הוי כמפורש בתורה, והנשבע לאכול פחות מכשיעור מאיסור כזה, אין השבועה חלה עליו. ועד כאן לא היה לו מקום להודיע לנו חדוש זה בחלק הראשון של ספרו הגדול, שלא דבר עד שהגיע לכאן במאכלות אסורות אלא בהלכות ע"ז, ושם לא היה מקום לזה, שתקרובת עכו"ם לוקין עליה אפילו בכל שהוא ולא שייך בה חצי שיעור

, וקצת יש להעיר בזה מהא דמעילה דף ט"ז, אמר רב יהודה אמר רב אכילת שרצים לוקה עליו בכזית, מ"ט אכילה כתיב בה עיי"ש. **(ומהא דאשכחן בסוף פ' אלו עוברין שלא הטריחוהו לחזור בשביל חצי שיעור של יוצא לחד כביצה ולחד כזית, אין ראיה, דהתם כל החיוב לחזור אינו אלא מדרבנן ולא החמירו אלא בשיעור חשוב ועיי' תוס' שם, ואולי משום דלא תותירו כתיב בענינא דאכילה, ואכילה שיעורה בכזית הו"א דשיעורו ג"כ דוקא בכזית, ואולי יש לדמותו לשבירת העצם בפסח דאינו אלא באבר שיש עליו כזית בשר (פסחים דף פ"ה) משום דבעינן ראוי לאכילה, והיינו משום דכתיב בענינא דאכילה, ובן אפשר שיש לדמותו למוציא בשר פסח מן החבורה שאוכל בה דשיעורו בכזית (פסחים פ"ה, ועיי' רמב"ם פ"ט מהלכות קרבן פסח הלכה א'), אלא דאין ראיה משם דהוא לענין מלקות, אבל זה עצמו צריך להבין מנין שאינו חייב על פחות מכזית, וע"כ משום דכתיב בענינא דאכילה, אלא דלפי ההנחה של הברייתא הזאת שבתו"כ קשה, דהא בפסח באיסור הוצאה כתיב בבית אחד יאכל בנפעל והיה ראוי להיות חייב אף בפחות מכשיעור, ואפשר משום דלא מחוור למלקות, ועיי' לקמן, או אפשר משום דבפסח הוצאה כתיב לא תוציאו כמו גבי שבת (שם פ"ה), וילפינן משבת דאינו חייב אלא על שיעור חשוב, וכיון דהוא פסח, וכזית הוא שיעור חשוב לענין פסח הוה חשוב ג"כ לענין הוצאתו, אע"ג דלענין שבת אינו חייב אלא על כגרוגרת, (ומצינו דוגמא לזה בשבת דף צ' ע"ב זרק כזית תרומה לבית טמא מהו, למאי אי לענין שבת כגרוגרת בעינן וכו' מדמצטרף לענין טומאה מיחייב נמי לענין שבת וכו' עיי"ש, ועיי' סוכה דף ז' מידי דהוה דופן לענין סוכה הוה דופן לענין שבת וכו' ואכ"מ). ולכאורה היה אפשר לפרש עפ"י הפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש במנחות דף ט' בשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה דר"י אמר מקטיר קומץ עליהם ור"ל פליג, והיה אפשר לאמר דכונת הספרא היא, אין לי אלא כולה, כלומר שלא חסרו השיריים בין קמיצה להקטרה, אבל אם חסרו הייתי אומר אף שמקטיר קומץ עליהם אין השיריים ניתרים באכילה, ת"ל תאכל שאעפ"י שלא נשאר אלא מקצת, אותו המקצת נאכל, אכן א"א לפרש כך דהלא מוסכם שם בגמרא דאפילו לר' יוחנן אין השיריים מותרים באכילה עיי"ש. וכן יש לדקדק קצת מפיגול דבעי מחשבה על כזית, והרי בפיגול נאמר האכל יאכל בנפעל, ואפשר דהתם שאני שהוא כולל גם אכילת מזבח, וע"כ כתב קרא לשון נפעל דבמזבח שייך יותר הלשון יאכל בנפעל כמובן, ולא לרבות חצי שיעור, ואפשר עוד דהתם שאני דאיסור אכילת המפוגל למדנו בג"ש עון עון מנותר, ושם בכזית, וע"כ ה"ג בכזית, וממילא המחשבה ג"כ דוקא בכזית, וקצרתי.)**