אור הישר (בכורות) פז

אותו אתה משליך ואי אתה משליך חולין שנב"ע, (ואף כי זו ראיה גדולה בכ"ז אינה הכרח גמור שדעתו כך בחבורו הגדול שהרי מצינו כמה דברים שחזר בו ביד החזקה ממה שכתב בפירוש המשנה), וממה שפסק דחולין שנב"ע פטורין מכיסוי (הלכות שחיטה פי"ד) משמע דסבר דחולין שנב"ע דאורייתא, אבל אין הכרח דאסור בהנאה מדאורייתא דכדי לפטור מן הכיסוי די שיהיה אסור באכילה, דהיא שחיטה שאינה ראויה, ופסק כאן כרבי שמעון דאינה שחיטה כסתימת המשנה בדף פ"ה וכמבואר בגמרא משום דראה רבי דברי רבי שמעון בכיסוי הדם משום שנאמר שם אשר יאכל והלשון מוציא האסור באכילה אף שמותר בהנאה, וכמו כן בחולין בעזרה ראה רבי דברי רבי שמעון משום דילפינן לה מקרא דוזבחת ואכלת אתה זובח ואוכל ואתה קורא כאן דדוקא מה שאתה אוכל אי אתה זובח בעזרה, אבל מה שאין אתה אוכל מותר לזבוח בעזרה אף שמותר בהנאה, ולהכי השוחט את הטריפה חולין בעזרה לא נאסר בהנאה משום חולין שנב"ע משום דאין שחיטתו בעזרה אסורה מה"ת. ויש לנו עוד ראיה דחולין שנשחטו בעזרה לרבינו הגדול ז"ל מה"ת ממה שפסק דהשוחט את הטריפה חולין בעזרה הבשר מותר בהנאה משום דהיא שחיטה שאינה ראויה (ועיי' בלח"מ מש"כ בזה), שהרי בחולין פ"ה הוכיחו ממה דאמר ר' שמעון שהשוחט את הטריפה חוב"ע מותר בהנאה דסבר חולין שנב"ע דאורייתא דאל"כ מה מקום יש לחלק בין ראויה לאינה, דאם הוא מדרבנן הרי אינו אלא גזירה משום קדשים הנפסלין לאחר שחיטה שלא יאמרו שמותרין בהנאה, וא"כ מה לי טריפה מה לי כשרה, הרי קי"ל בזבחים ק"ז דהשוחט קדשים בעזרה ונמצא טריפה הבשר ישרף הרי דהוא אסור בהנאה ושפיר יש לגזור אטו קדשים, ואף דבקדשים באופן כזה הלא בודאי אין בהם מעילה מן התורה דלא היה לו שעת היתר לכהנים כמבואר בריש מעילה וכדפסק הרמב"ם בפ"ג ממעילה, מכ"מ משמע דאיסורא אית בהו מה"ת, ושייך למיגזר, ועוד דאם אסרינן חיה ששחטה בעזרה בהנאה משום גזירה דקדשים, מכל שכן דמאן דסבר דהוא גזירה דרבנן שיגזור בבהמה טריפה דחולין בעזרה. אבל בכ"ז אין ראיה מכאן דלדעתו אסור בהנאה מה"ת דאפשר דהוא רק באכילה, וממה שכתב כאן שכל אלו דברי קבלה, אין ראיה שהוא מדרבנן, וכמו שהעיר הלח"מ שהרמב"ם קורא גם לד"ת דברי קבלה כל שאינו מפורש בתורה, ומצינו גם לזקנים הראשונים שהיו משתמשים בלשון דומה לזה וכמו שכבר העיר בזה הכ"מ ז"ל בפ"א מאישות שהרי אמרו בסנהדרין פ"ח חומר בדברי סופרים יותר מבדברי תורה, האומר אין תפילין מה"ת פטור, חמש טוטפות להוסיף על ד"ס חייב, והרי ד' טוטפות הוא ודאי דאורייתא, ואעפי"כ קראו לזה דברי סופרים, כלומר דברים שנמסרו בקבלה שזהו פירוש התורה המקובל למשה מסיני, ובר"ה דף ט"ו מצינו הלשון דברי סופרים בנגוד לדברי קבלה והראשון נאמר שם על דרבנן והשני על דברים המפורשים בנביאים (וכן מצינו לשון זה על דברים שבכה"ק חוץ מן התורה בירושלמי דיבמות פ"ב הלכה ו' ד"ה ומן הקבלה אתה מלקני), והרבה יש להאריך בפרט זה ואכ"מ, אבל בכל אופן אין הכרח מלשון הרמב"ם ממה שקורא לאיסור חשנב"ע דברי קבלה שהוא מדרבנן, ומצינו להרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות כלאים שאומר על האיסור להרביע או להנהיג בהמת פסה"מ שהוא מפי הקבלה, ואעפי"כ כתב שם שלוקין על איסור זה הרי שהוא מן התורה, ולאידך גיסא מצינו בפ"ד מה' ביאת מקדש שיש טומאות שאין חייבין עליהן על ביאת מקדש ואכילת קדשים אעפ"י שהן מפי הקבלה, מפני שאין מפורשות בתורה, ומשמע שם דגם אין לוקין עליהן, אבל נקוט האי כללא בידך שיוצא מספר המצות ומתשובת רבינו ז"ל שאין הוא חושב איסור לדאורייתא מפני שמצינו לחז"ל שדרשוהו מן המקראות שבתורה, אלא מפני שכך מפורש או מוכח מסוגיות הש"ס שחשבוהו מעתיקי השמועה לדאורייתא, וע"כ באותן הטומאות לא נתחוור לו בהחלט שהוא כך, אבל בדין זה דפסה"מ הרי מפורש בגמרא דמכות כ"ב שלוקין על איסור זה, ומוכח שחשבוהו רבותינו ז"ל אבות הקבלה שהוא איסור תורה, ואולם מפני שהניח לו כלל גדול שדבר שנמסר לדאורייתא צריך שיהיה לו שרש בתורה הכתובה, וכאן לא מצא שום דרשא בתלמוד שישמש שרש לדין זה, טרח ומצא שהוא נכלל בכלל הפירוש המקובל שהתורה קוראה לבהמת קדשים שהוממה אחר שהוקדשה בהמה טמאה, כלומר שהיא מורכבת מטמא וטהור והניח זה ליסוד הדין, (עיי"ש בדבריו ועיי' לקמן בדברינו שיבואר יותר בס"ד). אף כאן כונתו שאין זה במשמעות פשט הכתוב, ואיננו דבר המפורש ממש בתורה, ואלו לא באה הקבלה עליו לא היינו יודעים מפשוטו של מקרא שהכתוב אוסר זביחת חולין בעזרה, אבל הוא מפי הקבלה, והקבלה מעידה שזהו נרמז בתורה, כלומר שבכלל הקבלה נמסר שנרמז דבר זה בתורה והוא מכריע כדעת אלו ממעתיקי השמועה שאמרו שקבלו שהוא דאורייתא. ואי"ה כשאזכה לשנות ענין זה דיסודי תושבע"פ בכלל ולדעת הרמב"ם בפרט ולהעמיק ולהרחיב בזה כראוי יבואר הענין לכל פרטי פרטיו לפי קוצר הבנתי ומיעוט ידיעתי. ואמנם מלשונו בתחלת הפרק משמע שהוא דאורייתא, אלא שעיקרו בקבלה שעל פה, שהרי תחלה הודיע לנו את האיסור, ואח"כ אמר וכן הוא אומר בבשר תאוה וכו' ודי בזה למי שרגיל בלשונו הזהב. אך כ"ז בנוגע לאיסור האכילה, אבל בנוגע לאיסור ההנאה הרי דבריו ברורים שהוא מדרבנן, שהרי כתב בפ' י"ו מהל' מאכלות אסורות על חולין שנשחטו בעזרה שהרי הן אסורין בהנאה מדבריהן כמו שיתבאר בהלכות שחיטה עיי"ש, וברור הוא שבכ"מ שהוא אומר מדבריהם כונתו מדרבנן ממש, והמתבאר בהלכות שחיטה הוא שלא הביא שם שום כתוב המורה שהוא אסור בהנאה, ולא