אור הישר (בכורות) פו

אליבא דר' יהודה דחולין שנב"ע מה"ת, וסתמא דספרא ג"כ אליבא דר' יהודה ומאותו גמר כמבואר לעיל, אבל בגמרא מתרץ אליבא דרבי אבהו ור' אבהו יסבור כהאי תנא אליבא דרבי יהודה דסבר שדעת ר"י היא דחולין שנב"ע לאו דאורייתא, ועוד י"ל דבאמת הלא אפשר שמחלוקת זו דחזקיה ור' אבהו מחלוקת קדומה בין התנאים אלא שלא באה בדבריהם בפירוש ומכללא איתמר, וא"כ הלא יוכל להיות דר' יהודה סובר שיטה זו שאח"כ בא חזקיה ופירשה, ונמצא דלדידיה אין אנו צריכים קרא דאותו לכל איסורים שבתורה, אלא לאסור חולין שנב"ע, אף דהוא סבר בנבילה דברים ככתבן, ופלפול הגמרא בפסחים כ"א וכ"ב היא לאו דוקא לר' יהודה עצמו אלא לשיטת ר' יהודה בנבילה משום דר' אבוה מזכיר הפרט שפרט לך הכתוב בנבילה, וכונת סתמא דגמרא היא דר' אבהו שפיר מצי סבר כר' יהודה לענין דברים ככתבם בנבילה, ואיסור הנאה יליף מאותו שזה מורה דבכל שאר האיסורים איסור הנאה בכלל וזהו יסודו דבכ"מ איסור אכילה כולל גם הנאה, ומכיון שכך כשמתרץ הגמרא ואידך קסבר חולין שנב"ע לאו דאורייתא, אין הכונה לר' יהודה עצמו, אלא אי סבר ר' אבוה כשיטת ר' יהודה, א"כ מנ"ל לאסור בהנאה מה"ת חולין שנב"ע ומתרץ חולין שנב"ע לאו דאורייתא, כלומר, לר"א אם סבר כר' יהודה בדין נבילה, אבל ר' יהודה עצמו סובר חולין שנב"ע דאורייתא בין באכילה בין בהנאה וכדאיתא בספרא, ובנוגע לכלל הדבר שיטתו שיטת חזקיה. ולהסבר הדברים צריך להוסיף שבמסקנא של סוגיתנו אין נ"מ בין חזקיה לר' אבהו אלא לענין חמץ בפסח ושור הנסקל דלר' אבהו איסור הנאה שלהם נלמד מן הכלל דכל לא תאכל כולל הנאה ולחזקיה זה נלמד לא מהמסרת אלא מהמקרא לא יאכל שנמסרה לנו הקריאה בבנין נפעל להורות איסור הנאה, וכיון שכך אם נחליט שבאמת שיטת ר' יהודה היא שיטת חזקיה לא צריך לן אותו לאסור את אלו בהנאה דהא מתוכם מוכח איסור הנאה, אלא לחולין שנב"ע, ואתי הכל שפיר, ואל תתמה שתהיה זו מחלוקת בין התנאים, שהרי זוהי דעת הירושלמי בפסחים פ"ב שהיא מחלוקת התנאים רבי יצחק ורבי יאשיה במכילתא פרשת בא ואמרו בירושלמי מתניתא מסייעא לדין ולדין לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל, ואתה אומר לעשות את המאכיל או אינו אלא לאוסרו בהנייה וכשהוא אומר לא תאכלו עליו חמץ הא למדנו שהוא אסור בהנייה מה ת"ל לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל ד"ר יאשיה. רבי יצחק אומר אינו צריך. אי מה שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל, חמץ החמור אינו דין שנעשה בו את המאכיל כאוכל, ומה ת"ל לא יאכל חמץ לא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנייה בגין כן כתיב לא יאכל הא מלא תאכל לית ש"מ כלום, והדא מסייעא לרבי יוחנן (דבירושלמי מפורש ששיטת חזקיה היא השיטה שקבל מר' יוחנן, ועוד מבואר שם דר' אבוה אמר בשם ר' אלעזר עיי"ש), הרי לנו דר' יאשיה שיטתו היא שיטת ר' אבוה ור' יצחק שיטתו היא שיטת חזקיה

ובדעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל הרבה יש להתבונן בכדי למצוא שיטתו בחולין שנב"ע אם הוא דאורייתא או דרבנן, ואם הוא דאורייתא, אם איסור הנייתו ג"כ דאורייתא. ועפ"י המו"מ של הסוגיא הזאת לכאורה מוכרח דלדידיה חולין שנב"ע לאו דאורייתא, בכל אופן לענין איסור הנאה, שהרי שיטתו היא כרבי אבוה שכל מקום שנאמר לא יאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ועיי' פ"ה מהלכות מאכלות אסורות), והוא פוסק ג"כ כר' יהודה דדברים ככתבן (פ"י מהלכות עכו"ם) א"כ לפי פלפול סוגיא זו הוא מוכרח לסבור דחולין שנב"ע לאו דאורייתא, לפחות לענין איסור הנאה וכו'

, ואולם כד מעיינין שפיר מספקא לן טובא מה היא דעתו של הרמב"ם בזה, ועיין במפרשיו ז"ל. ובאמת כשנבדוק בפסקיו לא נמצא רק מקום אחד שבו נוטים דבריו לדעת האומר שאין חולין שנשחטו בעזרה מה"ת, והוא שאמר בפ"ב מהלכות שחיטה, אחר ששנה לנו איסור שחיטת חולין בעזרה וכו' ולא בהמה וחיה בלבד אלא כל החולין אסור להכניסן לעזרה אפילו בשר שחוטה או פירות ופת, אם עבר והכניסן מותרין באכילה כשהיו. ודברים אלו כולן דברי קבלה, וכל השוחט חולין בעזרה או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה מכין אותו מכת מרדות עכ"ל, והנה ממה שאמר שהשוחט חולין בעזרה והאוכל חולין בעזרה מכין אותו מכת מרדות אין שום ראיה דחולין שנב"ע לאו דאורייתא, דאפילו אם הוא דאורייתא הרי לא נתפרש בו לאו והוא רק לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין עליו (ועיי' מל"מ פ"ה מהל' יסודי התורה), ואולי לרבי מאיר שלמד חולין שנב"ע בבמה מצינו משחוטי חוץ (קידושין נ"ז) יש מקום לחקור אם לוקין עליו, אבל הרמב"ם בפ"ב משחיטה כותב בפירוש שדבר זה נלמד מקרא דוזבחת ואכלת בריחוק מקום אתה זובח ואוכל וכו' עיי"ש, וא"כ אין שום מקום לחשוב שלוקין עליו, ויפה כתב שמכין אותו מכת מרדות, אע"ג דשחיטת חולין בעזרה אסירא מדאורייתא. ואין לך אלא מה שכתב שדברים הללו דברי קבלה שזה מראה שדעתו היא דכל האיסור הוא מדרבנן, ואי אתה יכול לאמר שהרמב"ם מחלק כאן בין שחיטת חולין בעזרה והבאתם דשחיטת חולין בעזרה אסורה מה"ת ונלמד מן הכתוב שהביא הרמב"ם בעצמו, אבל הכנסת חולין בעזרה אינה אסורה אלא מדרבנן ואמאי דסליק מיניה קאמר שהן מדבריהם, דז"א שהרי דקדק רבינו הגדול בלשונו הזהב וכתב ודברים אלו כולן דברי קבלה הן, למה כתב "כולן", הלא הוא רק בכדי להוציא מדעת טועה זו שכונתו שהן דברי קבלה היא רק על הכנסת חולין בעזרה, ולא על שחיטת חולין בעזרה ואיסור אכילתן. ואמנם בפירוש המשנה בקידושין פ' האיש מקדש כתב דהוא איסור תורה, ושאיסור הנאה שלו נלמד מלכלב תשליכון אותו,