אור הישר (בכורות) פה

בין בהנאה, אלא לרבי יהודה דאמר לדברים ככתבן הוא, הא כל האיסורין שבתורה מנ"ל דאסורין בהנאה, נפקא ליה מלכלב תשליכון אותו, אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה, ור' מאיר אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה, ואידך חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא הוא עיי"ש. ולפי הבנת רש"י ז"ל אין כונת הגמרא לאמר דלרבי יהודה חולין שנשחטו בעזרה לגמרי לאו דאורייתא, אלא דבאכילה מודה ר' יהודה דאסורין, אבל בהנאה הן מותרין מה"ת לשיטתו

, והתוס' ז"ל הקשו עליו מנזיר כ"ט דפריך שם למ"ד כדי לחנכו במצות הא קמייתי חולין לעזרה ומשני קסבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, ואי לענין אכילה היי דאורייתא אכתי תקשה ליה איך הקרבן נאכל דמשמע התם שנאכל ועוד הקשה הרשב"א דבת"כ בפרשת צו גבי נותר דרש רבי יהודה לא יאכל כי קדש הוא יכול חטאת העוף הבאה על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בעזרה ישרפו ת"ל הוא, מדאיצטריך למעוטי שאינם בשריפה מכלל דאסירי בהנאה מדאורייתא עיי"ש

והנה זה ודאי שסוגית הגמרא בנזיר כשהיא מתרצת שיטת ריש לקיש שהאיש מדיר את בנו בנזיר כדי לחנכו במצות, כונתה שהוא סובר דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא לגמרי, כלומר שאין איסור זה בתורה כלל, דאל"כ איך מתיר ר"ל השחיטה והאכילה, אבל לא אבין מאין הכריחו התוספות שא"א להיות כונה אחרת בשים מקום, הלא אפשר ואפשר שיהיה תנא הסובר דאסור מה"ת לשחוט חולין בעזרה משום דדריש לקרא דוזבחת ואכלת בריחוק מקום וכו', אבל אין לו לפי דרכו בדרשות הכתוב מקרא מה"ת לאסור חולין שנב"ע בהנאה, שהרי ראינו בפלפול הגמרא כאן שר"מ סובר דחולין שנב"ע דאורייתא, ואעפי"כ אלמלא הכתוב המיותר דלכלב תשליכון אותו לא היה אוסרו בהנאה, משום דבקרא דוזבחת ואכלת איסור אכילה שמענו אבל איסור הנאה לא שמענו וכפירוש רש"י כאן בד"ה ור"מ עיי"ש, וא"כ כשמקשה הגמרא ואידך, כלומר ר' יהודה דדריש קרא דאותו לאסור כל האיסורים שבתורה בהנאה, מנ"ל דחולין שנב"ע אסורין בהנאה, דהא לא דמי לשאר האיסורין שהרי לא נאמר לאו באכילתו, וצריך ריבוי מיוחד, מה נכריח מכאן, הלא הוא רק דלר"י איסור הנאה דחולין שנב"ע לאו דאורייתא, דהא לית ליה קרא לזה, אבל אין שום הוכחה מכאן דלית ליה כלל האיסור דחולין שנשחטו בעזרה, וזהו מה שמתרץ הש"ס חולין שנב"ע לאו דאורייתא, פי' דבאמת לית ליה לר"י קרא לאסור בהנאה חולין שנב"ע, אבל באכילה אפשר דאית ליה דאסור, דבכדי לישב שיטת ר"י בפלוגתתו עם רבי מאיר בנבילה אין צורך כלל להפליג פלוגתתם כ"כ ולאמר דלר"י לגמרי מותר מה"ת וכ"ז פשוט מאד וזו היא כונת רש"י, וכונת התוס' ז"ל בקושיתם לא נתחוורה לי

בא וראה שאין כונת רש"י כאן להניח פירוש כולל שבכל מקום שאתה מוצא המימרא חולין שנב"ע לאו דאורייתא תפרש דרק הנאתו אינה מה"ת, אבל אכילתו אסורה לכו"ע, שהרי בקידושין נ"ח ע"א בהא דבעי הש"ס לאמר דר"ש דאמר המקדש בחולין שנב"ע מקודשת סבר דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא פירש רש"י ז"ל קסבר איסורו לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו ולא דריש בריחוק מקום וכו' עיי"ש, הרי דשם פירש דלאו דאורייתא הכונה לגמרי לאו דאורייתא, ואלא הא גופא קשיא, למה הוכרח שם לפרש לר"ש דלגמרי לאו דאורייתא, הלא אף אם היה אסור באכילה כיון שמותר בהנאה מה"ת שפיר אמר ר"ש מקודשת, ונראה שכונתו לתרץ קושית התוספות שם שהקשו הא אף אם חולין שנב"ע אסור בהנאה מדרבנן ג"כ אינה מקודשת, והא אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקידושיו עיי"ש, ודעת רש"י כנראה היא דאעפי"כ באיסור הנאה דרבנן שאין לו עיקר מה"ת מקודשת, ואם היו חולין שנב"ע אסורין באכילה מה"ת היה להם עיקר מה"ת ולא היתה מקודשת מאחר דמדרבנן עכ"פ אסור בהנאה, (ועיי' ברא"ש שם ובאה"ע סי' כ"ח סעיף כ"א, ובעירובין ל"ג ע"א וש"מ ואכ"מ)

ואמנם קושית תוס' השניה היא חמורה מאד, והיא סתירת סתמא דתלמודין והספרא בפרשת צו. ובכלל קשה לנו לעמוד על היחס שבין סתמא דתלמודא ותו"כ בענין זה, שהרי מפלפול הגמרא כאן עולה שרבי יהודה דורש אותו לאסור כל האיסורים בהנאה שזהו מוכרח לשיטתו דאית ליה דברים ככתבן, ולא אייתר ליה קרא לאיסור הנאה בחולין שנב"ע, ואלו בספרא פ' ויקרא מצינו הדרשא דוזבחת ואכלת לאיסור שחיטת חולין בפנים והספרא אומר יכול לא יאכלנו אבל ישליכנו לכלב, ת"ל לכלב תשליכון אותו, אותו אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך לכלב כל האיסורין שבתורה, והלא קי"ל בכולא תלמודא סתם ספרא ר' יהודה. ודחוקין אנו לאמר דהאי סתמא ר' מאיר היא, (או תנא דסבר כר' מאיר, דהרי ד' מאיר עצמו למד איסור חולין שנב"ע לאכילה ולהנאה לא מוזבחת ואכלת ומקרא דאותו אלא מבמה מצינו (בקידושין נ"ז) משחוטי חוץ), וכן יקשה בפסחים כ"ב במה דמפלפל שם הגמרא אליבא דר"מ אבל הדרשא דקדש הוא היא סתירה גלויה, ואם נחליט דאין שום דרך ישרה להשוות תלמודנו עם הספרא אליבא דר' יהודה, פשוט דהדעת תכריע דהאי סתמא הנ"ל ר' יהודה היא ושניהם שיטה אחת דחולין שנב"ע אסורין בהנאה מה"ת, ותנאי אליבא דר' יהודה ותפס התלמוד כחד תנא ומסדרי הספרא תפסו כאידך

ודע דכל ההוכחה דלר' יהודה חולין שנב"ע לאו דאורייתא היא רק לרבי אבהו דלדידיה ע"כ איצטריך לר' יהודה אותו לכל איסורים שבתורה, אבל לחזקיה. לא איצטריך כלל כמבואר בסוגיא זו, וא"כ שפיר מצי ר' יהודה למיסבר דחולין שנב"ע אסורין מה"ת, וא"כ אפשר דהתו"כ שיטתו כחזקיה וע"כ תפס כהאי תנא