אור הישר (בכורות) פד

נפתח לשמועה זו דסתמא דגמרא בחולין ק"ל), וכי תעלה על דעתך שיקריב בהמה שלא הוקדשה, וכי חולין נעשין קרבן, ודוחק לאמר דהו"א דאינו צריך להקדיש כלל, אלא דמכיון ששוחט לשם קדשים הרי הבהמה נעשית קרבן ממילא, ולפ"ז הו"א דהיכא שלא הקדיש תחלה צריך לחשב בשעת שחיטה לשם אותו הקרבן שרוצה להקריב, (אף דכל שהקדישו תחלה אין מחשבה זו מעכבת דזבחים בסתם כשרים), דזה אינו מתקבל על הלב כלל, ועוד דאם זו סברא א"כ למה נד רבי שמעון מדרשא זו דרבי יהודה, דאימר כך הוא וצריך קרא למעט, וע"כ דאין זו סברא בשום פנים, ועוד דאיך תפרנס אותו דבר, שהרי אם מחשב מחשבה זו רגע קידם שמתחיל לשחוט כבר חל ההקדש על הבהמה דהא הוא מחשב שבהמה זו עולה או שלמים (ואף אם לא יוציא בפיו סני דגמר בלבו שור זה עולה הרי הוא עולה) וא"כ אין הכתוב הזה ממעטו כלל דהא קדם הקדישו להקרבתו, ואם מחשב כך לאחר שהתחיל לחתוך בסימנים, הרי נשחטו מקצת הסימנים כשהבהמה עודנה חולין, וא"כ היא פסולה בלאו האי קרא, ודוחק דהו"א דאין ה"נ אלא שהייתי אומר דתועיל מחשבתו למפרע על התחלת מעשה השחיטה והוא כעין הוכיח סופו על תחילתו דמובן שז"א ויש לעיין עוד ואין להאריך), הא לא תמצא להעמיד הדרשא הלזו אלא להוציא את המצמצם לחשב בתחלת השחיטה ממש ותליא בפלוגתא אם אפשר לצמצם, דאל"כ פסולה בלא"ה מספק שמא התחילה שחיטתה רגע קטן קודם שחשב המחשבה המקדשת את הבהמה לקרבנו, ומובן שאין זה פירוש הברייתא דתורת כהנים. ואין לאמר שבא ללמד שיקדים הקדישו היינו הקדש בפה קידם ההקרבה, דאף דגמר בלבו שור זה עולה הר"ז עולה, מכ"מ צריך להקדישו בפיו, וכעין שאמר רבי שמצוה להקדיש הבכור, אף שהוא מקודש ועומד מלידה, מכ"מ מצוה להקדישו (ערכין כ"ט), אף זה כך, אף שכבר הוא קדוש מחמת שגמר בלבו שהוא קרבן, מצוה להקדישו בפיו, אין זה במשמעות לשון הברייתא דספרא כלל, דא"כ היה לו לפרש ולאמר מנין שיקדים הקדש פה להקרבתו, ועוד דאיך יהיה זה פירוש הברייתא, ואינו משמע כלל בלשון הכתוב קרבן לה'. ע"כ נראה דכונת ר' יהודה היא שלא יכניסנה בעזרה ועדיין היא חולין, אלא שצריך להקדישנה תחלה, כלומר שתהיה קרבן קודם שמגישה לה' בשחיטה וכל העבודות, והקרבתו דקאמר ר' יהודה כאן, אין כונתו על ההקרבה ממש, אלא על ההבאה בעזרה, והוא לשון תורה באותה פרשה שאנו עומדים בה, יקריבנו אל פתח אהל מועד, כלומר יביאנו בעזרה, והרינו למדים מכאן דאסור להכניס חולין בעזרה, ועיין ר"ן נדרים דף ט', ותוס' פסחים ס"ו, ובמל"מ פ"ב דהלכות שחיטה הלכה ג'. ועיינתי בפירוש הגאון רמ"ל מלבים זצ"ל התוה"מ על הספרא ומצאתי שהוא מפרש דכונת ר' יהודה שלא יכניס הבהמה לעזרה כשעודנה חולין ומציין לעיין בר"ן נדרים הנ"ל, והגאון הזה ז"ל הוא עמוד גדול לסמוך עליו בהבנת דרשות התנאים בספרי דבי רב. בהא נחתינן שאין להזניח מקור זה, וקרוב הדבר שזהו יסוד השיטה דהא דאסור להכניס חולין בעזרה הוא איסור תורה, ואיני יודע באיזה סוג יש להגדירו אם הוא מצוה בעלמא, או הוא בגדר עשה והעובר מבטל עשה (ועיי' תוס' שבועות כ"ג), ואפשר דלר"י עובר בלאו דהא כתיב כאן לאמר, ושיטת ר"י דכל היכא דמתחלת הפרשה בלאמר כולה בלאי, דהכי איתמר בתמורה דף ז', שור ושה וקלוט נדבה תעשה אתו, אותו אתה מתפיס לבדק הבית ואי אתה מתפיס תמימים לבדק הבית, מכאן אמרו כל המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה, אין לי אלא בעשה בלא תעשה מנין, ת"ל וידבר ה' אל משה לאמר לימד על כל הפרשה כולה שהיא בלא תעשה דברי רבי יהודה אמר לו רבי לבר קפרא מאי משמע, אמר לו, לאמר, לא נאמר בדברים הללו, דבי דב אמרי לאו נאמר בדברים הללו ע"ש, ואל תתמה דאיך יתכן לפרש כך, והלא אמרינן בפסחים כ"ב דר' יהודה סבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, וא"כ ומה שחיטת חולין בעזרה אינה אסורה מה"ת איך נאמר שההבאה גרידא תאסר, אין זה תימא כלל חדא דלפירוש רש"י גם ר' יהודה מודה דאסור לאכול חולין שנב"ע (עיי"ש ברש"י), ומדאסור לאכול פשיטא שאסור לשחוט מה"ת, דלא למדנו איסור אכילה אלא מוזבחת ואכלת, ואם הזביחה מותרת, מאין לנו לאסור האכילה, ועוד דהרי אנן קטרחינן לפרש הספרא בשם ר' יהודה, ושיטת הספרא בפרשת צו הלא היא דר' יהודה אוסר חולין שנב"ע אף בהנאה מה"ת (וכבר נתעוררו בזה רבותינו בעלי התוס' ז"ל והניחו בקושיא), וע"כ דתנאי נינהו אליבא דר' יהודה, וסוגיא דחולין ק"ל אזלא להאי תנא דספרא אליבא דר"י וסוגיא דפסחים כ"ב סברא באידך תנא אליבא דר' יהודה, ועדיין יש לעיין במה שהעירונו לעיל מהעלאה וזריקה. תן לחכם וגו'. ב

ובפלוגתת רבי יהודה ורבנן הרבה הרהורי דברים עולים ברעיוני, ואף כי רובם בהשקפה הראשונה, ואיני קובע בהם מסמרות, אעפי"כ לא אמנע מלכותבם, דאפשר דאנא דלינא חספא ואחרים ימצאו מרגניתא תותה

והנה בפירוש השקלא וטריא בסוגיא דפסחים כ"ב נחלקו אבות העולם רש"י ותוספות ז"ל. דגרסינן שם בשלמא לרבי מאיר דאמר אחד גר ואחד עכו"ם בין במכירה בין בנתינה מדאיצטריך קרא למישרא נבלה בהנאה הא כל האיסורין שבתורה אסורין בין באכילה