אור הישר (בכורות) פג

דהרי זה אינו מוכרח כלל מלמוד הכתוב שהוצאנו ממנו איסור שחיטת חולין בעזרה, כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת, בריחוק מקום אתה זובח ואוכל, ואי אתה זובח ואוכל בקירוב מקום (קידושין נ"ז וספרא פ' ויקרא), דההוא לא משמע אלא זביחה אבל לא הבאה לעזרה בלבד, ואין צריך לאמר שאין מכאן ראיה שאסור להכניס סתם, דהא שחיטה שאני דאע"ג דלאו עבידה היא לענין כהונה, הרי היא עיקר לקרבן, והקפידה תורה שלא יעשה לחולין מעשה קדשים לשוחטם במקום המיוחד לשחיטת קדשים, משא"כ כשמכניס חולין סתם שלא בתורת הקרבה, אלא אפילו אם מכניס בתורת הקרבה אין מכאן ראיה לאסור מה"ת, דהאיסור המפורש בתורה אינו אלא לשחוט, ומאן לימא דאסור אף להכניס, ועוד דאם באנו ללמוד כאן דבר מתוך דבר, מ"ט לא למדו על התנופה עצמה שאסור להניף חולין לפני ה' לשם תנופה דחזה ושוק ממה דאסרה תורה לשחוט חולין בעזרה, והרי על התנופה עצמה לא היה קשה לסתמא דגמרא כלל, איך יניף חולין לפני ה' אלא על ההכנסה שמכנים חולין בעזרה, משמע דאין ללמוד כלל מן השחיטה שאסרה תורה, ולא עוד אלא אפילו זריקה לא למדו משחיטה, דאמרינן על זריקה דחולין מיא בעלמא קמדי, **(ועיין זבחים ע"ז וע"ו וש"מ ועיי' תוס' נזיר כ"ט ע"א, ורש"י כריתות דף ז' ודף כ"ו לענין חטאת העוף הבעה"ס, ולענין קרבנות נזיר קטן.)** הרי שלא למדנוה משחיטת חולין לאוסרה מן התירה, אף דהיתה סברא ללמוד ולאמר ומה בשחיטה שאינה צריכה כהונה בקדשים, ועוד שאינה מיוחדת לקדשים דהא בהמה דחולין ג"כ צריכה שחיטה, הקפידה תורה שלא יעשנה לחולין במקום המיוחד לשחיטת קרשים, זריקה לא כל שכן, והוא הדין להעלאת איברי חולין, דמצינו שנחלקו ר"י ור"ל במעלה אברי חיה אם הוא עובר בעשה (זבחים ל"ד), אבל לא מצינו שנגעו בה משום העלאת חולין ע"ג המזבח **(ועיין שם בסוגיא דזבחים דף ל"ד ע"א דמעיקרא היתה הגירסא דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש במעלה אברי בהמה טמאה ע"ג המזבח דר' יוחנן אמר אינו לוקה טהורה אין טמאה לא ולאו הבא מכלל עשה עשה, וריש לקיש אמר טהורה אין טמאה לא ולאו הבא מכלל עשה לוקין עליו, ופרכינן לריש לקיש מברייתא מפורשת ואמר ר' יעקב להמקשן ר' ירמיה בר תחליפא אסברא לך עיי"ש, דנחלקו באיברי חיה, ולבסוף גם לגירסא זו המתוקנת ע"י בר תחליפא איתותב ר"ל מברייתא עיי"ש, ונהירנא כד הוינא טליא אמרתי לישב עפ"י סוגיא זו קושית התוס' בשבת דף ס"ט ע"א אהא דמקשה הגמרא לריש לקיש דאמר עד שישגוג בלאו ובכרת אם עשה כל האבות מלאכות בהעלם אחד איך יתחייב חטאת דבמאי ידע ליה לשבת, וכתבו התוס' תימא לר"י דאמאי לא אמר דידע לה לשבת בעשה דכתיב ביום השביעי תשבות עכ"ל, ואמרתי דמאחר דסוף סוף לא הועיל בר תחליפא דהא איתותב ר"ל, א"כ יתכן דהנוסחא הראשונה אמת וסבר ר"ל דלוקין על לאו הבא מכלל עשה, ומובן דמה דאמרינן לאו הבא מכלל עשה עשה, אין הכונה דהוא ממש עשה, דהא סוף סוף הוא צווי שלילי כמו לאו, אלא דכחה ככח העשה, דלא תהא התולדה חמורה מאביה דהוא רק עשה (והוא בגדר דיו), וע"כ היא כמו עשה לומר שאין לוקין עליה, אבל לר"ל הרי היא לאו גמור ככל הלאוין המפורשין, וצריך להבין מה הקשו התוס' כאן, והלא העשה דשבת יש במשמעה צווי שלילי, תשבות. כלומר שלא תעשה מלאכה, וא"כ יוצא ממנה לאו, אבל פשוט דכונתם שלא עדיפה מלאו הבא מכלל עשה ואינה לאו, אבל לר"ל דלאו מכלל עשה הוא לאו גמור אף לאו זה הוא לאו גמור, וא"ב אי ידע לעשה דשבת הוי הוא מזיד בלאו ושוב אינו שוגג, ואין לאמר דאין אנו צריכין לזה דאף אם אין לוקין על לאו זה לריש לקיש אנו מספיקים לתרץ תמיהת התוס' דהא על כל לאוי דשבת אף המפורשין אין לוקין דהוא לאו שניתן לאזהרת מב"ד, דז"א כמובן וקצרתי, ועפי"ז יש לתרץ תמיהת התוס' ביבמות ע"ח ע"ב ד"ה מצרי שני ויש להעמיק בזה בסוגיא דשם, וקצרתי, ולענין תיובתא דר"ל עי' תוס' חולין ל"מ ע"א ותוס' מנחות דף מ' ע"א.)** דדמי לשחיטת חולין בעזרה ולא שמענו כלל שהמעלה אפילו אברי בהמה דחולין עובר משום העלאת חולין ועיי' נזיר ד' כ"ט ע"א, ועיי' מנחות נ"ז, ובתוס' שם בנזיר כ"ט, ויש להעיר מזבחים דף ה' אשכחן זביחה וכו', וכן י"ל דבהעלאה לא שייך כ"כ לאמר דדמי לשחיטת חולין בעזרה דלענין שחיטה העזרה מיוחדת לשחיטת קדשים בלבד, אבל בהעלאה אי אתה יכול לאמר כך דהא מעלין עצים ג"כ ע"ג המזבח ויכול להעלות איברים לשם עצים, אף לפי מה דידעינן דעובר בעשה מטעם אחר כשמעלה לשם הקטרה, בכ"ז לשם עצים שפיר דמי, וא"כ אין זה כ"כ עושה לחולין מעשה קרשים בעזרה, ואי דמעלה לשם הקטרה ג"כ אינו עובר משים היקש לשחוטי חולין בעזרה, דאינו מוכח מן המעשה עצמו שהוא עושה לחולין מעשה קדשים בעזרה, ויש לדחות ולהאריך קצת ואכ"מ). וע"כ אין בהעלאה איסור מטעם קרא דאי אתה זובח בקירוב מקום, וכן אין איברי חולין שהעלן למזבח נאסרים בהנאה כמו חולין שנב"ע. ויש לנו א"כ לחקור איסור זה דהכנסת חולין בעזרה שליש אומרים הוא דאורייתא מאין מוצאי. והסתכלתי במל"מ בפ"ב משחיטה שהרחיב לדבר בדין חולין שנב"ע, אבל לא מצאתי שהביא מקור לזה ובדקתי בהגהות האחרונים ז"ל הנדפסים כספר הרמב"ם שתחת ידי ולא מצאתי כלום, ואפשר שכבר נתגלה טעמה של שמועה זו בבית מדרשם של רבותינו האחרונים ז"ל בחדושיהם על הרמב"ם ואנכי לא ידעתי

ואשר אחזה לי הוא די"ל דמקורה הוא בתורת כהנים בפ' ויקרא דתניא בתו"כ קרבן לה' שיקדים הקדישו להקרבתו, דברי רבי יהודה, אמר רבי שמעון מנין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' חטאת, ת"ל קרבן לה' עכ"ל. וראוי לשאול דרשא זו לר' יהודה למה היא באה (וידוע דעד כמה שאפשר לא נאמר דקרא אסמכתא בעלמא, אף שכבר כתבו התוס' דיש הרכה דרשות בספרי דבי רב שמטרתן אינה אלא להסמיך דרבנן על הכתוב, וביותר היכא דמשמע מסתמא דתלמודא שאיזה דין מדיני התורה שבע"פ הוא דאורייתא, ואנו מוצאים דרשא בספרי דבי רב שמראה מקורו, ודאי יש לנו לאמר שזוהי דרשא גמורה וזהו המקור שאנו מבקשים וכאן נמצא כאן היה, ולהלן יבואר בס"ד שמכאן מקור