אור הישר (בכורות) עט

טפי לדרוש לדרשא אחרת מלדרוש להא דר"ע משום דהא אית לן היקש דכבשרם יהי' לך (לעיל ל"ב ע"ב), כלומר היקש דבכור בין תם ובין בע"מ לחזה ושוק, אלא דלמ"ד דפה"מ מותרין לזרים אתיא ק"ו מטמא (עיי"ש בריש דף ל"ג) ואפקיה מההיקש (עיי"ש בתוס' ד"ה ובית הלל), אבל כל כמה דאפשר לקיים את ההיקש באיזה צד מקיימינן, וניחא טפי לדרוש לדרשא אחרת מלדרוש לדר"ע להתיר לעכו"ם דאז אפקינן ליה מההיקש לגמרי

והנה לפי הבנת בעלי התוס' ז"ל דכל צבי ואיל הכתובים בפ' ראה איצטריכו לדרשות יש לנו לסדר נתוח הדרשות לכל חד תנא לפי שיטתו, והוא דבסוגיתנו מצינו שלשה למודים:

א) לכדר"י ור' אושעיא, ב) ולכדר"א הקפר, ג) ושפה"מ פטורין מן הבכורה, ולר"ע אפיק חד מינייהו ועייל דפסה"מ מותרין לעכו"ם ולעיל בדף ט"ו ובדף י"ב אנו מוצאים עוד הלמודים הללו:

א) שפה"מ פטורין מן המתנות, ב) שאין פודין פט"ח בפה"מ, ומעתה אם נניח דר"ע אית ליה דר"א הקפר יהיה נתוח הדרשות עפ"י שיטתו באופן זה:

א) כצבי וכאיל לכדר"י ור' אושעיא ובזה אין לדרוש צבי לחוד ואיל לחוד דיסוד הלמוד הוא ההיקש לשני מינים, וא"כ שניהם נצרכים לאותה הדרשא האחת, ב) צבי ואיל להתיר לעכו"ם ולכדר"א הקפר לשחיטת חיה, ג) צבי ואיל לשנים משלשת הלמודים הללו:

שפה"מ פטורין מן הבכורה, שפטורין מן המתנות, ושאין פודין בפה"מ, וא"כ ההכרח הוא דחד מאלה לא איצטריך לר' עקיבא, ולכאורה מסתבר לאמר דלפטור מן הבכורה לא איצטריך ליה אבל לפטור מן המתנות איצטריך ליה לשיטתו דסבר דפה"מ מותרין לעכו"ם ונמצא דלאחר שחיטה הם חולין גמורים וחיוב המתנות הלא אינו חל אלא לאחר שחיטה וכדכתיב קרא וזה יהיה לכהנים מאת זובחי הזבח, דחייבין במתנות, אבל לפטור מן הבכורה לא איצטריך דבכורה הוא בחיי הבהמה, ובחייהם הלא פסה"מ קדושים הם קדושת הגוף דהרי אסורין בגיזה ועבודה, ועושים תמורה וכ"ז הוא מגדר קדושת הגוף וכמבואר במשנתינו בבכורות י"ד, וא"כ פטורין מבכורה מצד הסברא, ומובן שאין להקשות לכתוב חד לפטור מן המתנות ואנא ידענא ממילא דמותרין לעכו"ם דאל"כ ל"ל קרא לפטור מן המתנות, דדא בורכא דאי הוה כתיב רק חד הו"א דהוא להתיר לעכו"ם, אבל במתנות חייבין דהא הוה חולין גמורין, ולהכי איצטריך תרוייהו, **(ודמיון לזה בקידושין דף ד' ע"א ד"ה אמר רבא בא זה ולימד ע"ז וכו' עיי"ש.)** וביותר יש להסביר דבר זה לפי מה שרמז לנו רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפ"א מבכורות הלכה ה' כשהביא דין זה דפה"מ פטורין מן הבכורה לא סמך אותו על מדרש הכתוב כמפורש בסוגיתנו אלא נתן טעם מסברא שהרי הם קודש דאסורין בגיזה ועבודה, הרי דאף שהיתה לפניו דרשת סתמא דגמרא הכריע בשקול דעתו דאין זו אלא אסמכתא בעלמא דלא איצטריך כלל לקרא. איברא דאף בפטור מתנות לא הביא הר"מ דרשת הכתוב דסתמא דגמרא בשם הברייתא המובאה לעיל ט"ו, אע"ג דלמה דפסק כר"ע דמותרין לעכו"ם הרי הם חולין גמורין ואיצטריך קרא, ונראה שדעתו דגם זה נלמד מן הסברא דאעפ"י שחיוב המתנות הוא לאחר שחוטה מכ"מ הדעת נותנת שאינו אלא בבהמה שגם עד שחיטתה היתה ממין מחוייבי מתנות, וי"ל עוד בסברת הרמב"ם דבמובן ידוע חיוב המתנות מתחיל גם מחיים אלא שאינו נגמר אלא עד לאחר שחיטה, (ואע"ג דבבבא בתרא קכ"ג ע"ב בהא דאמרינן דהבכור נוטל פי שנים במתנות ומקשינן אי דלא אתי לידא דאבוה הא ראוי הוא ומתרצינן במכירי כהונה וכגון דאשתחיט בחיי דאבוה וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין עיי"ש, והשתא או ס"ד דחיוב המתנות מתחיל מחיים ל"ל דאשתחיט, אפילו לא אישתחוט אלא לאחר מיתת האב ג"כ כך, זו אינה פירכא של כלום כמובן מכמה אנפי ואין צורך לפרש), ואמנם לאידך גיסא אף דהרמב"ם אינו מביא קרא לפטור מן המתנות בכ"ז גם סברא אינו אומר בה, באופן שלכאורה אנו מסופקים קצת בדעתו אם דרשא זו בגמרא לפטור מן המתנות היא דרשא גמורה או אסמכתא בעלמא, ונראים הדברים שלדעתו אינה אלא אסמכתא, ולא שלמד דין זה מן הסברא בלבד אלא הוא סומך על היסוד שהניח בפ"א מבכורות הלכה ג' דפסה"מ לאחר שחיטה חולין גמורים משום שנאמר הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל, הרי זה היקש כללי שיש להן דין צבי ואיל ואתה למד ממנו להקיש להקל לצבי ואיל בכל מה דאפשר (חוץ ממה שנתמעט בפירוש כגון לענין חלב שיש לפה"מ דין בהמה) (וכנראה אית ליה להר"מ דהחומרא שיש בבכור שאינו נמכר באיטלז ונשקל בליטרא אינה אלא מדרבנן ועיי' בתוס' ריש פרקין) ובכלל זה דפטורין מן המתנות, אולם אין זה מחוור לגמרי (ואמנם אין להקשות דא"כ למה לו להביא ראיה מן הסברא שפטורין מן הבכורה תפ"ל מההיקש, זה אינו כלום, דמחיים לא הוקשו לגמרי לצבי ואיל דהא יש בהן קדושת הגוף ורק לאחר שחיטה הוקשו לגמרי, ואתה רואה שהדרשא דר"י ודר"א המפורשת בגמרא לענין מחיים שע"כ היא דרשא גמורה דהא לוקין עליה כדאיתא במכות כ"ב, אינה לענין שמבדילו מן הקדשים ונותן עליו תורת חולין אלא לענין הנוהג גם בקדשים דהא כלאים נוהג גם בקדשים, ודרשא דצבי ואיל לפטור מן הבכורה סבר הרמב"ם דאינה אלא אסמכתא, דמחיים לא שייך להקישו לצבי ואיל דהרי אי אתה יכול להקישו לצבי ואיל דהא לכו"ע מחיים יש בו קדושת הגוף וכנ"ל, והרי מכאן תבלין לדעת הרמב"ם שחשב דרשא זו לאסמכתא בעלמא, והרבה יש להאריך בדעת הרמב"ם בדרשות הללו, אבל אם היינו מזדקקים לזה היינו נצרכים לבאר כל שיטת הרמב"ם בענין הדרשות בכלל, ויארך יותר מן השיעור הראוי בקונטרס זה, ואם יזכני ד'