אור הישר (בכורות) עד

וזה היה עולה לו לראיה לפ"מ שהבינו התוס' הכא דגבי תרומה א"צ להפרשה רק בדבור סגי, ובשני המקומות הוציאו בלשון מחשבה, אמנם הרכבת התוס' הכא ובב"מ דמ"ג ע"ב, מתרומה ופגול להא דשליחות יד צ"ע לע"ד

תוד"ה איתקש כו' דלית ליה הא דאמר רבא לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר, ע' טורי אבן לר"ה ד"ח ע"א ד"ה עשר תעשר, ובמש"כ בחידושי לעיל דנ"ג ע"ב, ובס' מחנה דוד אהל ז'

ע"ב אמר רבא מנין הראוי פוטר כו', גרסת רש"י כת"י לעיל ע"א רבה, וכן הגיה הב"ח בב"מ ד"ו ע"ב דצ"ל רבה, ולא ידענא מנא להו דבכל הספרים הגרסא בגמרא רבא, ואי משום דבב"מ שם קאמר אביי על עצמו לאו מילתא הוא דאמרי כו' דאמר רבא מנין הראוי פוטר, ויתכן לאמר כזאת על רבה שהיה רבו וביה איירי התם, דאפ"ל דאביי שמעיה לרבא דאמר כן, וקרא דכל אשר יעבור מוכח כדבריו כדאמר בסוגיין, ולהכי קבלה מרבא לדינא אף לבטל דברי עצמו הקודמים, ובתשובות הרשב"א סי' רצ"ט ג"כ הגרסא רבא וצ"ע

שם מהו דתימא ודאי מנין הראוי אמרינן ספק מנין הראוי דחזי להכא ודחזי להכא לא אמרינן קמ"ל, ויל"ד הלא ספק זה עמד להתברר, ומדוע לא יהיה תלוי דין זה בפלוגתא דברירה אחרי הבירור, ושנצטרפו יהיו פטורים, והיחידים הנשארים יצטרפו לגורן אחר

, ועוד הלא עצם הדין דמנין הראוי פוטר, הוא מגזה"כ דכל אשר יעבור ולא שכבר עבר כדלעיל, ולכאורה משמע דכל גזה"כ אתא לודאי ולא לספק, ועמש"כ בחידושי לעיל דמ"א ע"ב, והשתא לדעת הרמב"ן והרשב"א דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מן התורה, א"כ מדוע נימא באמת דספק מנין הראוי פוטר נמי

ועפ"ז י"ל דקושיא חדא מתורצת בחברתה, דהנה בכל ספק אנו מתחשבין עם הברירה המאוחרת, רק דלשעתו הוא ספק, משא"כ הכא דאין אנו משגיחין על הברירה המאוחרת, דאל"כ הרי היה תלוי בדין ברירה כנ"ל, ובע"כ כיון דרחמנא אחשבה למנין הראוי, בהכרח עלינו להתחשב רק עם הזמן שהיו ראוים לצאת, ובאותו הזמן עמדו שני הפתחים בספק השקול, לתשלום החסרון שבכל אחת, במנין הראוי הפוטר מדאורייתא כנלע"ד

דף ס' ע"א במשנה, אמרו משום ר"מ אילו היה תמורה לא היה קרב, והנה בשילהי הוריות קאמר רבא עלה דמתניתין, דאפילו רבי דענוותנא הוא, תנא אמרו משום ר"מ, אמר ר"מ לא אמר, [מפני התרעומות עליו מבית רשב"ג] ע"ש, ויל"ד טובא הרי במשנתנו שסדר רבי מצינו תמיד, דברי ר"מ, ולא עוד אלא שכ"כ היו חביבים על רבי דברי ר"מ, עד שקבע לדבריו בסתם משנה כדאמרינן בסנהדרין דפ"ו ע"א, להורות שכך דעתו הפרטית נוטה

, וגם באותו לשון, אמר ר"מ, קבע רבי במשנה כריתות די"א ע"ב, אמר ר"מ אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל, ואיך קאמר רבא דרבי מנע א"ע מלאמר בלשון, אמר ר"מ

ובכלל מה יקר היה שם ר"מ על רבי, כדאמרינן בעירובין די"ג ע"ב, אמר רבי האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לר"מ מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי כו', ואף דיש גורסין שם רב, כדכתבו התוס' במנחות דק"ד ע"א וברשב"ם ב"ב דנ"א ע"ב, אולם בירושלמי ביצה פ"ה ה"ב נראה להדיא שהגרסא הנכונה רבי, ובצדק השיג במהרש"ל על הגרסא ברשב"ם ע"ש, ואיך קאמר רבא שהיה בלבו של רבי טינא על ר"מ, עד שלא רצה להזכיר שמו בלשון אמר ר"מ

ונלע"ד דאף דמבואר שם בהוריות, דלא הלך ר"מ אז לפייס לרשב"ג כדעביד ר' נתן, מ"מ בודאי דאח"כ עבדו רבנן שלמא, ואף בשעת מעשה משני הצדדים היו מתכוונים לש"ש באמת, ולפ"ז בודאי נתקיים בהם את והב בסופה

, והנה אמרו ביומא דכ"ג ע"א, אהא דהנעלבין ואינן עולבין כו', דנקיט ליה בליביה, ופריך והאמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, ומשני דמפייסו ליה ומפייס, ופירש"י וז"ל דנקט בליביה ואם בא אחר לנקום נקמתו בקיום המשפט ישתוק, דמפייסו ליה לבקש מחילה ע"כ, הרי חזינן דמצד הדין בטרם שנתפייס, מותר לישא תרעומות בלבו על עלבונו עד שיפייסנו, וע' בריקאנטי סי' תקנ"ז, ורק אחרי דמפייסו ליה מוזהר להיות גם מעביר על מדותיו ע"ש, והנה כל בית רשב"ג הנשיא צדקו יחדיו לפי שיטתם הם, לישא תרעומות על ר"מ, ומשנתינו דבסוגיין י"ל דנשנית אז בשעת הזעם טרם שנתפייסו, ולכן שנה רבי אז בלשון, אמרו משום ר"מ, משא"כ מה ששנה קודם המחלוקת ואחרי שנתפייסו, בודאי שהיו דברי ר"מ חביבים על רבי עד מאד כנ"ל, ומה שהניח רבי משנתינו כן בלשון, אמרו משום ד"מ, גם אחרי שנתפייסו, הוא להורות על האי דינא דנפיק לן מינה, דגם בענוותן כוותיה אין איסור להקפיד בטרם שנתפייסו, ורבא בהוריות שם לטעמיה ביומא שם כנ"ל

ומה שהגיעו לרבא בהוריות שם, להעיר אהא דתנן במשנתינו אמרו משום ר"מ, ולא תנא בלשון אמר ר"מ, י"ל דשינוי הגרסא, שבתו"כ הביאו לכך, דבתו"כ ס"פ בחוקותי הגרסא בזה, אמר ר"מ, ולפ"ז שפיר דייק רבא דשינוי הלשון במתניתין הוא משום דרבי סדרה, ומטעם קפידא לפי שעה כנ"ל, תנא בלשון אמרו משום ר"מ

אמנם עפ"ז יל"ד בהגהות הגר"א לתו"כ שם, שהגיה בתו"כ אהא דתנא בלשון אמר ר"מ, דצ"ל אמרו משום ר"מ, ומטעם הגרסא דמשנתינו, ולפמש"כ י"ל דבמתניתין קאמר בלשון זה, רק משום דרבי סדרה בשעת הקפידא וכדביאר רבא בהוריות שם, משא"כ