אור הישר (בכורות) סט

נמצא מציאת איסורן רק כל זמן שהוא בתלוש או במקוה חסר, משא"כ כשהם נופלים במקוה שלם, באותו רגע בטל מהם איסור שאובין, ונולד אצלם היתר השקה שהוא מהלמ"מ, כמש"כ התוס' בחגיגה דכ"א ע"ב בד"ה כעוביה, דהשקה הלכתא גמירי לה ולא בסברא תליא מילתא ע"ש, ומזה בעצמו נובע היתר זריעה של מים במקוה, אע"ג שאין השכל מסכים לזה, דהא היא תלושה ומצומצמת בגבולה, אכן מפני שדומה להשקה, או דזריעה והשקה כאחד נברא היתרן

משא"כ בטהור הבא ראשו ורובו בג' לוגין מים שאובין, דמקורו הוא מי"ח דבר, לזה לא תעלה ארוכה של דין השקה, דהא גזירת שמאי והלל היתה בסתם, על כל טהור הבא ראשו ורובו במים שאובין לפוסלו, וממילא שלטה הגזירה בכל מקום שהיא, דמאן חשוב ומאן ספון לחדש בזה דין השקה לבטל גזירתם, הרי הם בעצמם ידעו לדין השקה, להיותו הלמ"מ כנ"ל, ואפ"ה לא חלקו בזה

אמנם אם החבית של מים היתה נופלת בשאר נהרות, וירד וטבל בין טמא בין טהור, אין בזה לא משום לתא די"ח דבר, ולא מדין שאובין, מפני שהמים הנופלים נתבטלו בזרם מי הנהר, השוטף ובא בתמידיות, ואין כאן ג' לוגין כלל, וממילא אין מקום לגזירתם, ובכי האי גוונא לא גזרו, משא"כ בים הגדול דקוו וקיימא, אז חיישינן לשלשת לוגין שלא יהו במקום אחד, וממילא גזירתם כדקאי קאי, לפסול הבא ראשו ורובו במים שאובין, וזהו מאי דחידש לן רב יהודא במכות לפי פירש"י שם, אמנם לפ"ז הרי איירי התם רק בטהור, ומשום לתא די"ח דבר, ואין לזה שום שייכות לכל חייבי טבילה במקוה, דבהו איירי בסוגיין ובדברי התוס' כנ"ל, אכן התוס' לטעמייהו, דבמכות הקשו אפירש"י שם, ויש להם גרסא אחרת בדרב יהודא ע"ש, ולפמש"כ מיושב קושיתם שם, וגרסת רש"י נכונה כנ"ל, ובתשובה הארכתי בזה בס"ד

דף נ"ו ע"א מה בנך אין בלקוח ומתנה, אף צאנך אין בלקוח ומתנה כו', ע' מה שהאריך בזה הטורי אבן לר"ה ד"ח ע"א ד"ה עשר תעשר, וע"ל דנ"ד ע"ב תוד"ה ואתי

שם ואת"ל משנה ר"ש בן יהודא היא משום ר"ש, דאמר מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר כו', נלע"ד דלא בא בזה רק לאפוקי מסתם מתניתין דלקמן דנ"ז ע"א, דתנן מחו"ז אינו נכנס לדיר להתעשר, אכן ל"ד ר"ש פליג עלה, דהא בברייתא דלקמן שם, ס"ל לר' אלעזר בן יהודא איש כפר ברתותא נמי כר"ש, דמחו"ז נכנס לדיר להתעשר, ואפשר משום דר"ש קאמר כן בהדיא ע"ש

ובמאי דמסיק ר"ש הכא והרי הוא כבכור כו', מזה הבין רש"י במעילה די"ב ע"א, משום דיליף העברה העברה מבכור, מה בכור קדוש לפני זמנו שהרי קדוש מרחם, אף מחוס"ז שאינו בן ח' קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו כו' ע"ש, וזה מתאים יותר עם מה שכ' התוס' לעיל דכ"א ע"ב בד"ה אף, דדוקא במעשר בהמה פליג ר"ש אדרבנן, אבל בשאר קדשים מודה להו ר"ש ע"ש, והוא משום דבמעשר בהמה אית לן גז"ש דהעברה העברה מבכור כנ"ל

ומה שיל"ד ע"ד רש"י במעילה שם, ע' מש"כ המל"מ ספ"ב מה' מעילה, אולם מה שנשאר המל"מ שם בקושיא מהא דזבחים די"ב, כבר הקדימוהו בתוס' תמורה די"ט סע"ב בקושיתו, ותירצו שפיר ע"ש, וע' בזבחים דקי"ד ע"ב תוד"ה היתר, ומש"כ בחידושי שם בס"ד

אך קשה בהא דקא בעי למילף בריש סוגיין, דלקוח ושניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה, מקרא דבכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך, מה בניך אין בלקוח ומתנה אף שורך אין בלקוח ומתנה, ופריך האי בבכור כתיב, ומסיק דילפינן באם אינו ענין כו' ע"ש, והשתא לפ"מ דילפינן מעשר בהמה דמחו"ז מבכור, מגז"ש דהעברה העברה, נילף נמי מהאי גז"ש דבכור דאינה בלקוח ומתנה, דהא אין גז"ש למחצה כדאמרינן בזבחים דמ"ח ע"א, ול"ל למילף באם אינו ענין, ומאי קשיא ליה לכתחלה והאי בבכור כתיב, הרי אדרבה משום דכתיב בבכור, מהאי טעמא גופה שפיר אפשר לן למילף גבי מעשר בהמה

וי"ל משום דעצם הילפותא גבי בכור, הוא מהיקישא דשורך וצאנך לבניך וע' בסוגיין תוד"ה ומה, ודבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בגז"ש, כדאמרינן בזבחים דמ"ט ע"ב, וע' תמורה דכ"א ע"ב וצ"ע כעת

תוד"ה ומה בנך אינו בלקוח ומתנה כו', וא"ת והא אין דנין אפשר משאי אפשר כו', ולכאורה מאי הקשו התוס' הלא פלוגתא דתנאי היא במנחות דפ"ב ע"א שם, וכן צריך לפרש שם דמ"ה ע"ב במשנה, דר"ע ס"ל דלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבין את הלחם, וא"ל ר"ש בן ננס לא כי אלא הכבשים מעכבין את הלחם, והלחם אינו מעכב את הכבשים, שכן מצינו כשהיו ישראל במדבר מ' שנה, קרבו כבשים בלא לחם, אף כאן יקריבו כבשים בלא לחם, והשתא בין אם נפרש דמשו"ה קרבו ישראל במדבר כבשים בלא לחם, משום דעומר ושה"ל אינן באין אלא מן הארץ, או משום שלא היה להם אלא מן, כדפירשו שם ברש"י ותוס', הרי איך דנין אפשר משאי אפשר, ובע"כ דמשו"ה לא חש ר"ע לראיה שהביא לו ר"ש בן ננס, מהא דקרבו ישראל במדבר, משום דאיהו לטעמיה שם דפ"ב ע"א, דס"ל אין דנין אפשר משא"א, אמנם ר"ש בן ננס ס"ל דנין אפשר משא"א, ולפ"ז מאי קא קשיא להו להתוס' הכא, אכן כוונת התוס' הוא כיון דליכא מאן דפליג אמתניתין, דלקוח או שניתן במתנה פטור ממע"ב, והשתא אי טעמא הוא רק משום הך היקישא, תקשה על כל הני תנאי דס"ל אין דנין אפשר משא"א, מנא להו האי דינא דמתניתין, וכדהבינו התוס' בקושיתם בסה"ד, אמתניתין דמכות ד"ה ע"א, דאין