אור הישר (בכורות) סו

תלוי אי דידיה נינהו או לא, ואדרבה להיות המצוה רמי על עצם הדבר, טפי הול"ל מצד הסברא דדין אחד לחולין ולמוקדשין, כמו לאותו ואת בנו ולגיד הנשה, וכדפריך הש"ס ר"פ גיד הנשה ושם דקל"ח ע"ב להיפוך, מוקדשין פשיטא משום דאקדשיה פקע איסור גיד מיניה ע"ש, וכיון דמ"מ אשמעינן במשנה דנוהג רק בחולין אבל לא במוקדשין, אע"ג דהוא נגד הסברא, ש"מ דאיכא בזה מקור בדאורייתא, ולהכי טרח שם בש"ס לאשכוחי, משא"כ הכא דדין מעשר בהמה, בלתי מונח לא על הבעלים ולא על הבהמה הפרטית, כל זמן שאין בעדרו עשרה, לפ"מ דאמרינן בסוגיין ולעיל דל"ו ע"ב ובס"פ עד כמה, דאי בעי שדי מומא בכוליה עדריה ע"ש, הרי דלא טבלן למע"ב לא מצד הבעלים ולא מצד הבהמה, כ"ז שלא נצטרפו עשרה, עד זמן הגורן למעשר בהמה, ועד הזמן הזה מותר לו ג"כ למכור ולשחוט כל מה שירצה עד שיעשר, כמבואר במתניתין דלקמן דנ"ז ע"ב וכן הנותן מתנה פטור ממע"ב כדתנן לקמן דנ"ה ע"ב, וע' ברמב"ם פ"ו הי"ג מה' בכורות, ולפ"ז אי אקדיש את הבהמה, הרי יצאה ג"כ מרשותיה, דלא גרע רשות הקדש מרשות הדיוט, וע' גיטין דנ"ב ע"א, ולהכי פריך שפיר מוקדשין פשיטא לאו דידיה נינהו

, שוב התבוננתי די"ל דנותן מתנה עדיף בזה ממקדיש, דהתם נפקא ליה לגמרי מרשות נותן כשבאה לרשות מקבל, משא"כ במקדיש הרי אכתי אגיד הקרבן ליד מקדישו, דהא אילו בעי להמיר בהמת חולין משלו בבהמה זו שהקדיש, הויא תמורה ולקי עלה, והשתא אי נימא דלא הוה שלו, מי מתפיס תמורה בדבר שאינו שלו כדאמרינן בתמורה ד"ט ע"א

אך אפ"ל דדין כזה גזרה התורה גבי תמורה, דבהמת ההקדש שיבא להמירה, צריכה להיות ממה שהקדיש הוא בעצמו מקודם, אכן אין זה ענין להתאגדות הקרבן בבעלים, די"ל דבאמת כבר נפקא מרשותיה, אולם ז"א דבע"כ קניא ליה הקרבן לכפרה, ומשו"ה כדידיה דמי כדאמרינן בחולין דמ"א ע"א וע"ש בתוד"ה כיון, ולפ"ז איך פריך הכא הש"ס בפשיטות, מוקדשין פשיטא לאו דידיה נינהו, ולפ"ז יל"ד נמי על תירוץ הש"ס, דמוקי בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא, מדוע לא אוקי גם בקדשי קדשים ואליבא דכו"ע, ומשום דהוה אמינא גבי מוקדשין, כיון דקניא ליה לכפרה כדידיה דמי וחייב במעשר בהמה, ומשו"ה קמ"ל במתניתין דבחולין הוא נוהג אבל לא במוקדשין, וטעם הדבר משום דהכא גלי קרא, דכתיב יהיה קודש ולא שכבר קדוש כדאמרינן בסוגיין לקמן, וצ"ע כעת

שם אמר רבא א"ק שנה שנה לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר, ויל"ד הרי האי קרא מבע"ל לגופיה, שאין מעשרין תבואה משנה לחברתה, כדדרשינן בספרי ראה ר"פ עשר תעשר ע"ש, וכ"כ רש"י בר"ה די"ב סע"א, שאין תורמין מן החדש על הישן דכתיב שנה שנה, וכ"כ הר"ש פ"א מ"ה דתרומות, וביותר תמוהים דברי התוס' בפ' איזהו נשך דס"ה ע"א, שהביאו מסוגיא דהכא דאין תורמין מן החדש על הישן משום דכתיב שנה שנה ע"ש, והוא נגד המבואר הכא בדברי רבא, דהאי קרא אתא לרבות שיתעשרו ממין על שאינו מינו

וכן יל"ד דבסוגיין אמרינן דהיקישא דמע"ב למעשר דגן הוא, דמה מעשר דגן מחדש על הישן לא, אף מעשר בהמה מחדש על הישן לא, ובר"ה ד"ח ע"א דריש ר"מ האי היקישא, דמה מעשר דגן סמוך לגמרו עישורו אף מעשר בהמה סמוך לגמרו עישורו, ור"א ור"ש סברי דהאי היקישא הוא, מה מעשר דגן ר"ה שלו תשרי אף מעשר בהמה ר"ה שלו תשרי, ובתמורה ד"ג ע"א איצטריך האי היקישא, דכמו במעשר דגן כתיב כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה', בני ישראל ולא עכו"ם, אף מעשר בהמה בני ישראל ולא עכו"ם ע"ש, ואי אמרינן דאין היקש למחצה וכולהו ילפינן מינה אתי שפיר, וע"ל דל"ג ע"א תוד"ה וב"ה, ובטו"א לר"ה ד"ח ע"א ד"ה עשר תעשר, וע"ל דנ"ט ע"א תוד"ה איתקש וצ"ע

דף נ"ד ע"א הני דרבנן נינהו וכל דתקינו רבנן כעין דאורייתא תקינו, ע' בשער המלך פ"ח ה"א מה' לולב

, רש"י ד"ה הני כל שאר מינין דרבנן, דמדאורייתא איני חייב במעשר אלא דגן תירוש ויצהר כו' ע"כ, וכ"ה דעת התוס' הכא ובכ"מ, וזהו גם דעת הראב"ד בפ"ג הט"ז מה' תרומות, ובפ"א ה"ט מה' מעשר, ובפ"א ה"ג מה' מעשר שני, אבל דעת הרמב"ם שם וברפ"ב דתרומות, שכל המינים חייבים בתרו"מ מדאורייתא, והכ"מ שם הראה מקורו מהירושלמי והספרי ע"ש, ולא זכר שבתוס' הכא ובכ"מ נקטו דרשות הספרי והירושלמי לאסמכתא, וכ"כ הרמב"ן בפ' עשר תעשר, דהברייתות השנויות בהת"כ והספרי הן מטעות כו', שכבר הטעו בו מגדולי המחברים ע"ש, ואפשר שכוונתו על הרמב"ם הנ"ל לפי מקור הכ"מ כנ"ל, וע' בכפתור ופרח פ"ג ופ"ה

תוד"ה ושני כו', ובספרי נמי בפ' עשר תעשר לא מייתי שום קרא לירקות כו' ע"כ, ולא ידענא מדוע לא הביאו גמרא ערוכה ביומא דפ"ג ע"ב, דקאמר עד כאן לא קאמר רבי התם אלא לענין מעשר ירק דרבנן, אבל במעשר דגן דטבל דאורייתא כו' ע"ש, וכן יל"ד על הרדב"ז והכ"מ בפ"ב ה"ו מה' תרומות, שלא הראו מקור לדברי הרמב"ם שם, שכ' דמעשר ירק מדרבנן מגמ' דיומא ע"ש

ע"ב אי כתיב כל מעשר בהמה הוה אמינא אפילו חיה כו', כעין זה זבחים דל"ד ע"א, וע' חולין דע"א ע"א, ובב"ק די"ז ע"ב ושם בתוד"ה קמ"ל, ובנזיר דל"ה ע"ב תוד"ה א"ל

, תוד"ה חדא כו', ועל רבא ועל ר"פ רגיל לאמר כן כו', וכ"כ התוס' בשבועות דכ"ו ע"א, ובב"ק דס"ז ע"ב, ובשבת דכ"ז ע"ב.