אור הישר (בכורות) סה

הלך אצל חכם להתיר לו הקדישו ומצא לו פתח של חרטה ועקר את ההקדש מעיקרו ועבדיה כהקדש טעות איגלאי מילתא למפרע דלא הוה הקדש מעולם ופטור מכרת וה"ה לכל דבר הקדוש במוצא שפתיו כו' ע"ש, ומזה ראיה למש"כ הט"ז ביו"ד סי' שכ"ג סק"ו, דלא שייך שאלה, רק אם החרטה של השאלה, באה על גוף הדבר שמתחרט בו מחמת עצמו, וכן המובן גם בדברי הרשב"ם, דאינו יכול לשאול מפני ששחט קדשים בחוץ, רק על פתח של חרטה על גוף הדבר ע"ש, וה"נ בסוגיין, כיון דאינו מתחרט על גוף ההקדש והחרם מצד עצמו, רק משום שהקדיש בזה"ז, ובאופן כזה לא מהני שאלה

אמנם לפ"ד הרמ"א בשם תשובת מיימוני שם גבי חלה, דאם חזרה ונתערבה בעיסה, ואין ק"א לבטלה, אם לא אכל העיסה ישאל לחכם עליה, ויתיר לו כנדר, דנשאלין על ההקדשות כו' ע"ש, הרי דס"ל דאע"ג שהשאלה אינה באה מטעם חרטה של סבה על עצם גוף הדבר, רק מצד אחר כמו התערובות שגרמה לו השאלה, יוכל נמי לשאול א"כ קשה כנ"ל, ועמש"כ בחידושי לערכין דכ"ט ע"א, ולחולין דק"ד בס"ד

רש"י ד"ה ה"ק כו', ליקנינהו לאודנייהו דאמהות לנכרים כו' ע"כ, ויל"ד מדוע שינה רש"י ממש"כ לעיל ד"ג ע"א ד"ה אפילו אזנו, וז"ל אפילו אין שותפות לעכו"ם אלא באזן הבכור אינו קדוש ע"כ, הרי דשם פירש"י על אזן העובר, והכא פירש על אזן האם, וע"ל ד"ג ע"ב תוד"ה דקא, ואי משום דשם קאי רש"י ע"ד רב הונא בגמרא, דקאמר אפילו אזנו, בלשון זכר, ומזה משמע דאאזן דעובר קאי, ג"ז צריך להבין מדוע קאמר רב הונא הכי

ונלע"ד עפמש"כ המחבר בסי' ש"כ ס"ו, דאם יקנה לעכו"ם חלק בעובר אין הקנין חל, לפי שהוא דבר שלא בא לעולם, לכך יקנה לו חלק באם כו' ע"ש, ועפ"ז דברי רש"י דהכא הוא בדוקא, דליקנינהו לאודנייהו דאמהות, כיון דלא היה חל הקנין על אזן העובר שהוא דשלב"ל, משא"כ לעיל ד"ג שם, דדברי רש"י סובב הולך אליבא דרב הונא, ואיהו ס"ל ביבמות דצ"ג ע"א אדם מקנה דשלב"ל, ואף ר"ג דאיירי לעיל בסוגיא שם, ס"ל דאפילו לדבר שלב"ל נמי מקנה, דהא אמר ר"נ דהמזכה לעובר לכשתלד קנה, בדכתב הרשב"ם בב"ב דקמ"ג ע"א בד"ה הראויה ע"ש, ולפ"ז מכש"כ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל, כדכתבו התוס' בכתובות ד"ז ע"ב ובגיטין די"ג ע"ב, וע' בביאורי הגר"א ליו"ד סי' ש"כ סק"י, א"כ לדידהו אף בהקנאת אזן העובר הוה הקנאה כנ"ל

וע"פ הנ"ל אפ"ל נמי, דלעיל ד"ג הא לא איירי בהקנאה דלכתחלה, רק בנוגע לשותפות העכו"ם, ובזה קאמר ר"ה דאפילו שותפות העכו"ם תשלוט רק באזן העובר, פוטר ג"כ מן הבכורה, ועפ"ז אין לנו שום הכרח לאמר, שהיה איזה קנין לכתחלה באזן העובר, דשפיר משכחת לה שהבהמה היתה מתחלה של העכו"ם ומכרה לישראל זה, ושייר לעצמו אזן העובר, ובאופן זה הרי לא בא אליו העובר ע"י שום הקנאה כלל, [וכמ"כ צריכינן לפוש דברי הרמב"ם רפ"ד מה' בכורות, במש"כ שהיה שותף בפרה או בעובר כו', עפ"מ דס"ל בעצמו בפכ"ב ה"י מה' מכירה, דעובר הרי הוא כמי שלא בא לעולם, ואין א"מ דשלב"ל ע"ש, ואפשר דס"ל להרמב"ם כהתוס' בשם ר"ת לעיל ד"ג ע"ב ד"ה דקא, דמקנה בהמה לאזני עובר דאל"ה הו"ל דשלב"ל, וכ"פ הרמ"א בסי' ש"כ ס"ו שם, וא"כ שפיר משכ"ל שותפות בעובר, אפילו ע"י קנין העכו"ם, ועפ"ז אפ"ל גם דברי רש"י לעיל ד"ג ע"א בדברי ר"ה כנ"ל, ועמש"כ בחידושי לעיל ד"ג ע"ב בס"ד] משא"כ הכא דקאמר ליקנינהו לאודנייהו לנכרי, הרי איירי בקנין דלכתחלה, וחלות ההקנאה דלכתחלה, שייך דוקא באם ולא בעובר, דאין אדם מקנה דשלב"ל כנ"ל, וע' תשובות מהר"ם ב"ר ברוך סי' י"ח

אמנם מה שיש לי מקום עיון מבין שתי הסוגיות הוא, דלעיל ד"ג הא לא איירי רב הונא שהעכו"ם יפקיע בשותפתו מקדושת מזבח, דאל"כ מאי מקשה ליה ר"נ שם, לימא ליה שקיל אזנך וזיל, הלא אם יטול הנכרי את אזן העובר, הרי ישאר אז בכור בעל מום, ובלא"ה לא חזי למזבח, ובע"כ דסוגיא דהתם קאי על חלק הבעלים, ולהכי שפיר הקשה ליה ר"נ דלימא ליה שקיל אזנך וזיל, והכוונה דאי הוה בכור בעל מום ג"כ ניתן לכהן כדפירש"י שם, משא"כ בסוגיין הרי אתי הקנאת האזן להנכרי, להפקיע את הבכור מקדושת מזבח, ואהכי פירש"י דליקנינהו לאודנייהו דאמהות לנכרי כי היכי דלא ליקדוש מעיקרא, והשתא תקשה לדידן קושית ר"נ שקיל אזנך וזיל, היינו כיון דהאזן הוא של האם ולא של העובר, א"כ אם ירצה הנכרי ליטול חלקו הוא אזן האם קודם שפטרה את הרחם, הרי ישאר העובר בכור תמים, ומה תועיל הקנאה כזו להפקיעו מידי מזבח, אם הברירה ביד הנכרי להסתלק מן האם ומן העובר, קודם שיצא הולד לאויר העולם, וע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' ג'

ובזה א"ל דכוונת רש"י דליקנינהו לאודנייהו דאמהות, כדי להקנות לו חלק בעובר, כמש"כ הרמ"א בסי' ש"כ ס"ו, כיון דעכ"פ יוכל לסלקו משותפתו, אם יאמר לו שקיל אזן האם וזיל, וממילא נשאר העובר קדוש, ואפ"ל דבשעת הקנאת און האם פירש ואמר לכשתלד, ולכן אם רק לא סילק אותו משותפתו קודם שפטרה את הרחם, לא נתקדש הולד למזבח ע"י לידתו, וע' ב"ב דקמ"ב ע"א, וע"ל ד"ב ע"א רש"י ד"ה פטור, ובד"ג ע"א וע"ב, ובמש"כ בחידושי שם בס"ד

ע"ב מוקדשין פשיטא לאו דידיה נינהו כו', ולכאורה בחולין דתנן כה"ג, בחולין אבל לא במוקדשין, בר"פ כסוי הדם ובר"פ הזרוע והלחיים ובר"פ ראשית הגז ובר"פ שילוח הקן, לא פריך הש"ס שם מוקדשין פשיטא לאו דידיה נינהו, רק טרח למילף דמוקדשין לא הוה כחולין, ומ"ש דהכא פריך מוקדשין פשיטא כו'

ונלע"ד דהתם מצד הסברא מונחת המצוה על הדבר, ולא על הבעלים, משו"ה אין מקום להקשות מוקדשין פשיטא לאו דידיה נינהו, כיון דהענין איני