אור הישר (בכורות) סד

זכר שכ"ה דעת התוס' בכתובות דמ"ט ע"ב, היפוך ממש"כ בהגוזל דק"ט ע"א ע"ש

, ועכ"פ דברי הרשב"א הם כסותרים זא"ז, דבתשובותיו כתב בפשיטות דחד דינא אית להו, ובחידושיו כתב לאידך גיסא, מהיכי תיתי שתהא מתנה בכלל מכירה, אמנם לפמש"כ ניחא, דגם הוא נחית לחלק בהכי כנ"ל, דבחידושיו לא איירי רק מהדברים שנאמר בהם מכירה בתורה, ולכן מביא ראיה מבתי ערי חומה ומגניבת נפש, דמכירה כתיב בהו, כמו גבי תשלומי דו"ה, משא"כ לענין עשה אפותיקי ומכרו, דאין למכירה זו שום שייכות עם איזה דין דאורייתא או דרבנן, לכן אזיל שם רק בתר טעמא דאית ביה ע"ש, אמנם דברי הרשב"א ז"ל כשהוא לעצמו, תמוה על מקור הפשיטות, דגבי גניבת נפש לא הויא מתנה בכלל מכירה, הלא אין לנו בזה מפורש בש"ס, ודילמא גם בזה הוי מתנה כמכירה כמו בדו"ה, ועכ"פ אולי תלוי ג"ז בפלוגתא דר"מ ורבנן דמתניתין, כדבעי למיתלי בערכין גבי בתי ערי חומה, כיון דלשון מכירה כתיב גם בגניבת נפש, שו"מ במנחת חינוך מצוה ל"ו, שחקר גבי גניבת נפש, אי מתנה הוי כמכירה, והעיר מהא דבסוגיין ודערכין ונשאר בצ"ע, והביא אח"כ לפשיטות ממה שמצא בחידושי הרשב"א לב"ק הנ"ל ע"ש, ולע"ד עוד דרוש בירור על פשיטות הרשב"א גופיה כנ"ל, דבודאי היה לפניו ברור דין זה מגמרא או מסברא וצ"ע

תוד"ה אמר בסה"ד, דאע"ג דאית ליה ברירה היכא דמברר הספק ע"פ תנאו כו', עמש"כ בחידושי לעיל דמ"ח ע"א בס"ד. מעשר בהמה פרק תשיעי בכורות

דף נ"ג ע"א אלא אמר רבה משום תקלה, ובשטמ"ק הגרסא רבא, וכדבריו משמע דגם ביומא דס"ו ע"א ובפסחים דל"ג ע"ב, אוקימתא דרבא היא דחיישינן לתקלה, וע' ירושלמי סוף שקלים

, אך קשה לפ"מ דמסקינן ביומא שם ובספ"ק דפסחים, דתנאי פליגי בזה אי חיישינן לתקלה, א"כ תקשה אליבא דמ"ד דלא חיישינן לתקלה, ולפ"מ דתנן דמע"ב נוהג גם שלא בפני הבית מן התורה, א"כ יהיה נוהג גם בזה"ז, ועפ"ז י"ל נמי מאי קמקשו התוס' הכא ובכ"מ בשם ר"ת, לפ"מ דאוקמינן הכא, דלאחר החרבן אינו נוהג מע"ב מפני התקלה, איך היה ראב"ע מעשר תריסר אלפי עגלי בכל שתא, כדאמרינן בשבת דנ"ד ע"ב, הלא היה לאחר החרבן ע"ש, ולפמש"כ הרי אפ"ל דראב"ע ס"ל כמ"ד דלא חיישינן לתקלה

ומכש"כ דע"פ טעמא דתקלה שפיר י"ל, אף אי נימא דראב"ע ס"ל נמי דחיישינן לתקלה, דע"כ לא חייש אלא היכא שהענין הוא מסור לרבים, בזה י"ל שפיר דאם יהיה נוהג מעשר בהמה בזה"ז, דלמא אתי לידי תקלה דגיזה ועבודה או ישחטנו בלא מום, וגזירה כזו ודאי שייך בדבר המסור ביד הכלל, משא"כ ראב"ע לגרמיה, שפיר קים ליה בנפשיה דלא יבא לתקלה דגיזה ועבודה, ומכש"כ לאיסור כרת דשחיטת קדשים בחוץ, ולכן היה נוהג בעצמו ע"פ דין התורה, כדתנן במתניתין דחייב לעשר גם שלא בפני הבית, וע' בתשובת הר"ן סי' ז' ד"ה כתב, ואפ"ל דבע"כ ראב"ע לא היה יכול לקבל האחריות, של כל הרועים והאנשים העוסקים עם העגלים, שבודאי לא יבא מי מהם לידי תקלה דגיזה ועבודה ושחיטה, ולהכי אפילו תימא דאיהו ס"ל כמ"ד דלא חיישינן לתקלה, מ"מ תפסו התוס' דאיהו לגרמיה ודאי הוה חייש לתקלה, מפני שהאיסור נוגע לעצמו, והשומרים והפקידים על העגלים, אינם עומדים תחת ידו בכל עת ובכל שעה רק ברשות עצמן, כנלע"ד, וע' פנים מאירות ח"ג סי' ל"ה ובשאגת אריה סי' ד'

שם ומנא תימרא דחיישינן לתקלה דתניא אין מקדישין כו', ולכאורה אמאי לא הביא מעשה רב דאמרו בכריתות ד"ט ע"א, אהא דתניא גר בזה"ז צריך שיפריש רובע לקינו, אר"ש [וכ"ה הגרסא בירושלמי סוף שקלים, אמנם בר"ה דל"א ע"ב הגרסא רשב"א, וברבינו חננאל שם רשב"ג] כבר נמנה עליו ר' יוחנן בן זכאי ובטלה מפני התקלה ע"ש, די"ל דהתם בע"כ פלוגתא דתנאי היא, אי חיישינן לתקלה, דהא ת"ק דס"ל שם דצריך שיפריש רובע לקינו, הרי לא חייש לתקלה, והכא בעי למימר דחיישינן לתקלה בלא שום מחלוקת, וע"ל דס"א וברש"י ד"ה בזה"ז ובתוס' שם ד"ה במעשר

וגם ביומא דס"ו ובספ"ק דפסחים, דבעו להביא פלוגתא דתנאי אי חיישינן לתקלה ע"ש, לא הביאו נ"כ מהא דריב"ז כנ"ל, דאפ"ל דאפילו מאן דלא חייש לתקלה, הוא רק בדבר שהוא בידו, וקרוב אל ההחלטה, משא"כ בהפרשת רובע לקינו בזה"ז, שבנין המזבח אין בידו, ומי יימר שיהיה בדורו, ויפול הרובע שקל ביד אחרים לזמן רב, ולכן בכה"ג כו"ע ס"ל דחיישינן לתקלה, ולהכי נמנה עליו ר' יוחנן בן זכאי ובטלה, וע' ת' כנסת יחזקאל סי' קי"ט

שם ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תיעקר כו', וקשה אמאי לא קאמר דישאל על הקדישו, וכדכ' רש"י בפסחים דמ"ו ע"ב, דעל כל נדר והקדש ותרומה הקדוש באמירת פה, יכול לישאל לחכם ולעקור דיבוריה, וכ"כ הרשב"ם בב"ב דק"כ ע"ב וז"ל, והוא הדין לכל הקדשות שאם שחט קדשים בחוץ ונתחייב כרת ואח"כ