אור הישר (בכורות) סא

יש מקום לתלות שמת מאיזה סבה כידוע, ולפ"ז נימא נמי הכא כדפירש"י בבכור שנטרף, דאי לאו דאיקטול חי הוא, ה"נ אי לאו סבת מיתתו מן הצד לא הוה מיית וליחייב בפדיון, ומקרא דאך חלק לית לן למילף, דנהרג שאני דסיבת מיתתו נראה בעליל ומוכחת עליו ביותר, משא"כ במת מעצמו אע"ג דיש לנו לתלותה בסבה, אמנם עכ"פ רק השערה היא, ולא דמיא לנהרג, ולהיפוך י"ל דההשערה נכונה היא וליחייב בפדיון, ולכן פירש"י "דנפל הוה", וכוונתו בזה דהכא לא נקטינן שום השערה לסבת מיתתו, רק אמרינן ברור "דנפל הוה" ר"ל מתחילת בריאתו הוה נפל, ומתכונתו לא היה לו מציאות החיות ככל אדם, וכעין הוספה וחיזוק לדבריו מסיק רש"י "ולא מחייב בפדיון עד לאחר שלשים" וכוונתו בזה כיון דעצם החיוב של פדיון הוא דוקא, אם יגיע ליום שאחר שלשים, ובמת בתוך שלשים דנקטינן שלא היה יכול כלל לבא לעולם לזמן החיוב, משום דנפל הוה מתולדתו, ולכן אע"ג דהכהן הוא מוחזק בכסף הפדיון, מ"מ לא אמרינן דהאב שהוא המוציא יביא ראיה שלא היה מת מאיזה סבה, רק אמרינן דהכהן יחזיר לו החמשה סלעים

, וארווחנא בזה נמי, דלשיטת רש"י אין נ"מ בין כלו לו חדשיו ללא כלו לו חדשיו, כדהבינו התוס' בדבריו, דלפמש"כ כוונת רש"י הוא, רק משום דכיון שמת איגלאי מילתא למפרע דסופו למות קודם שלשים ללידתו, ומאי נ"מ אם כלו לו חדשיו או לא, כיון דעכ"פ מתכונת תולדתו לא יחיה שלשים יום, ועצם חיוב הפדיון מתחיל אחר שלשים יום כדמסיק רש"י, ומשו"ה אע"פ שנתן לכהן יחזיר, כנלע"ד ליישב שיטת רש"י ז"ל, וע' בספר הפרנס סי' רצ"ה, ובת' מהר"י מינץ סי' י"ד

תוד"ה לאחר כו', דלא מברכינן שהחיינו על כל מילה ומילה כמו על כל פדיון כו', ונפלאתי על הגר"א ז"ל, דבהלכות מילה סי' רס"ה ס"ז, הביא בביאוריו לדברי התוס' דסוכה דמ"ו ע"א ד"ה העושה, והשמיט מלהביא לדברי התוס' שלפנינו, לא שם ולא בסי' ש"ה ס"י ע"ש וצ"ע, וע' בתרומת הדשן סי' רס"ח, ובספר המנהיג סי' ס"ד, ובספר הפרנס סי' רצ"ב, ובאבודרהם ה' פדיון הבן, ובת' הרשב"א סי' ר' וסי' רמ"ה, ובת' חות יאיר סי' רל"ז

ע"ב ואע"ג דקיי"ל דכל היכא דפליגי רב ושמואל, הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני, הכא הלכתא כוותיה דשמואל ע"כ, והנה הכ"מ והרדב"ז טרחו בפי"א הי"ח מה' בכורים על דעת הרמב"ם, מדוע פסק שם כרב נגד החלטת הש"ס דהכא, דהלכתא כוותיה דשמואל, עד דמסקו דגרסתינו בש"ס משובשת ע"ש, ונלע"ד להביא עוד ראיה, דגרסא מוטעת נמצא בסוגיין, וממקומו הוא מוכרע, דהא באמת מדמה הש"ס בסוגיין האי דינא דפה"ב לקידושי אשה, ושם מודים רב ושמואל דמקודשת אע"ג דנתעכלו המעות, ורק הש"ס מחלק הכא אליבא דשמואל, התם בידו לקדשה מעכשיו, הכא אין בידו לפדותו מעכשיו, וע' בתרומת הדשן סי' רס"ט

, ולפ"ז קשה בקידושין ר"פ האומר דקאמר, רב ושמואל דאמרי תרווייהו מקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות, דפריך הש"ס מ"ט ע"ש, נימא משום דבידו לקדשה מעכשיו וחזינן דנאיד הש"ס שם מהאי טעמא, ובאמת גם הכא בלתי מובן, מאי נ"מ אי הוה בידו לקדשה מעכשיו, סוף סוף איהו קידושי קדיש לה לאחר שלשים יום, ואפשר דמשו"ה לא ניחא להש"ס בקידושין לפרושי האי טעמא משום דבידו, ונחית לקרות שם על הכסף דיהיב לה, אם רק נימא דאינה מקודשת, מה שמו תקראו לו לכסף דהאי מקדש, דלפקדון לא דמי, משום דפקדון ברשותא דמרא קא מתאכלי, הני ברשותא דידה קא מתאכלי, ולמלוה נמי לא דמו, דמלוה להוצאה ניתנה הני בתורת קידושין יהבינהו ניהלה ע"ש, נמצא דסוגיא דקידושין דנ"ט ע"א, היא נגד סוגיא דידן בטעם הדברים שהיא מקודשת, באופן דזהו גופה הוא טעם לשבח, לפסוק גבי פדיון הבן כרב דבנו פדוי, דגם הכא אי אמרת אין בנו פדוי, מה שם תקראו להני זוזי דיהיב ליה בפדיונו, דלפקדון לא דמו דברשותא דכהן קא מתאכלו, ולמלוה נמי לא דמו דמלוה להוצאה ניתנה, וחמשת סלעים אלו לא נתן לכהן להוציאן, רק שיהיה בנו פדוי בזה, ולהכי כי אכל הכהן שלו אכל, ולכי מטא זימנא בנו פדוי, ממש כמו גבי קידושין דהתם

ומכש"כ לפ"מ דקיי"ל בנזיר דס"ד ע"ב ובפסחים ד"צ ע"ב, שמשא ממילא ערבא, וכ"פ שם הרמב"ם, הרי חזינן דחסרון זמן לא מקרי חסרון, וזהו גופא טעם הש"ס בקידושין שם, כיון דלא דמי לא למלוה ולא לפקדון, ובע"כ לשם קידושין יהיב ניהלה, ולא נשאר לנו רק חסרון הזמן, וזה לא לחסרון נחשב דשמשא ממילא ערבא, וה"נ גבי פדיון הבן הוא ממש כמו גבי קידושין כדאמר בגמרא, ולכן פסק הרמב"ם דבנו פדוי, מטעם סוגיא דקידושין נגד סוגיא דהכא כנ"ל

דף נ' ע"א בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם, מפני כספה וזהבה של ירושלים כו', אלא אמר אביי בקשו לגנוז דינרא הדריינא כו', והבין במל"מ פ"ז ה"ו מה' מעילה, דמעיקרא הוה ס"ל לתלמודא, שבקשו לגנוז הכסף והזהב שבעולם, ומשו"ה פריך וירושלים הויא רובא דעלמא, אבל לפי המסקנא לא בקשו לגנוז כי אם מטבעות כו' ע"ש

ולע"ד יפלא איך נופל לאמר על סתם כלי כסף וכלי זהב או נסכא שבסוף העולם, שלא היה להם מעולם שום שייכות עם הכסף וזהב שבירושלים שירצו לגנוז, והדעת נותנת שסתם כסף וזהב בירושלים גופה, היתה ג"כ מסתמא רוב של חולין, ומכש"כ שבכל העולם, ועצם קושית הש"ס וירושלים הויא רובא דעלמא, מורה נמי באופן שהיה להכסף והזהב שבעולם, שייכות עם ירושלים, עד דמשו"ה באו לדין רובא

ולכן נלע"ד דגם מעיקרא היתה כוונת הש"ס, על מטבעות שבכל העולם, ובדידהו נופל לאמר