אור הישר (בכורות) נח

בקידושין דס"ט, יכולים ממזרים ליטהר, הוא רק ע"פ הטצדקי כמבואר שם, ומזה גופה משמע דבלא"ה אין לו תקנה, וכדתנן בחגיגה ד"ט ע"א, דבא על הערוה והוליד ממנה ממזר, נקרא מעוות לא יכול להתקן ע"ש, הרי חזינן דאע"פ שאין תקנה לעבירתו, מ"מ קיים בזה פו"ר, מכש"כ עכו"ם דבידו להתגייר בודאי דהדין נותן, דגם כשלא נתגיירו הבנים קיים פו"ר, וע"פ כל הנ"ל מוכח כדעת הח"מ והב"ש והגר"א ז"ל באה"ע סי' א' ס"ז, שהביאו לפסוק שלא כדעת הרמב"ם ע"ש

, שו"ר דאין מקום לה"ר מדין ממזר לדין עכו"ם בזה, עפמש"כ הברכי יוסף סי' א' סי"ב, דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש שהשמיטו להאי דינא דממזר לענין פו"ר, בודאי ס"ל דבבן ממזר לא קיים פו"ר, וכ"כ בס' חסידים סי' ת"ק, המוליד ממזר לא קיים פו"ר ע"ש, הרי דלא כהרשב"א והריטב"א והמאירי, שהבינו בפירושם לדברי הירושלמי ביבמות פ"ב ה"ו, דממזר בנו לכל דבר אפילו לפו"ר ע"ש

ומדי דברי בזה ראיתי במנ"ח מצוה א', שהק' לדעת הסוברים דבבן ממזר קיים פו"ר, הרי היא מהב"ע ע"ש, ולע"ד ל"ד כלל, דכל ענין מהב"ע לא שייך, רק היכא דקיום המצוה היא רוחני, ונושאת עליה רק הסכמת הקיום, כמו בלולב ואכילת מצה וכדומה, שאם עשה כדין אז הוסכם שקיים המצוה, ואם נעשית ע"י עבירה באופן שנקראת מהב"ע, אז בטלה הימנה הסכמת קיום המצוה, מדאורייתא או מדרבנן, וע' סוכה ד"ט ע"א תוד"ה ההוא, ואי אמרינן דלא יצא, אז נחשבת נטילת הלולב בידו כאלו נקיט מקל, ואכילת מצתו כאלו אכל בשר וכדומה, משא"כ בבן ממזר, הרי כרוכה עם קיום הפעולה, מציאות בנו שהוא חי ועומד לפנינו, וכדתנן בחגיגה ד"ט ע"א איזהו מעוות שאינו יכול להתקן, זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר ע"ש, הרי בהדיא דהעבירה איננה בגדר הביטול, והוא בשביל מציאות הנולד, כמ"כ לענין המצוה הכרוכה בזה, אין אנו יכולים לבטלה לסבת קיום המציאות, והפעולה מכרזת על עצמה, וזהו ממש כדהסביר ר' יוחנן בסוגיין, "והא עבד ליה שבת" כנ"ל, והפוסקים דס"ל דבבן ממזר לא קיים פו"ר, הוא משום דבעצם ל"ד להא דבסוגיין דבעכו"ם זרעו מתייחס אחריו, ואהא הוא דקאמר והא עבד ליה שבת כמש"כ התוס', משא"כ בממזר, אבל שלא להרכיבו בדין מהב"ע, ודאי דיש לדמותו לסברת והא עבד ליה שבת כנלע"ד

ע"ב דא"ר ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זל"ז, לא הוכרו אין כותבין הרשאה זל"ז, והנה מקור הדברים ילפינן בב"ב דקכ"ז ע"א מקרא, דבכור ולא ספק ע"ש, והכוונה לע"ד הוא כך, כיון דכתב רחמנא בכור, פשיטא דקאי על בכור ודאי, וממילא ממועט בכור שנתערב במחבא, דאל"כ קשה וכי איצטריך קרא למעוטי ספיקא, ועמש"כ בחידושי לעיל דמ"א ע"ב ליישב בד"ז קושית התוס' שם, ואף אם נימא דכוונת הש"ס בהא דבכור ולא ספק, דהתורה מיעטה ספק, באופן שהבינו התוס' לעיל שם ובכ"מ, בהא דעשירי ודאי א"ר ולא עשירי ספק, דקרא אתא לכתחלה למעוטי ספק, עכ"פ הרי ספק ממועט מדאורייתא, וא"כ קשה מנ"ל לר' ינאי לחלק בין הוכרו ולבסוף נתערבו, ובין לא הוכרו מעיקרא, הרי סוף סוף שניהם באים רק מכח ספק, וממילא ממועטים שניהם כזה כן זה

והרשב"ם בב"ב שם נראה שהרגיש בזה, וכ' שם דהאי דהוכר מתחלה חל עליו בשעת לידתו שם בכור ודאי, משא"כ כשלא הוכר מתחלה הרי היה ספק מעיקרא, ובודאי דעליו חל יותר מיעוטא דבכור ולא ספק ע"ש, אבל לע"ד הקושיא במקומה עומדת, הלא בברייתא יליף מקרא דספק ממועט, א"כ מאן נימא לן דקרא אתא לספק בשעת לידה, דלמא ממעט גם ספק בשעת חלוקה, ואחרי דבשעה שבאים לפנינו, עומדים שניהם בספק השקול, מנ"ל לר' ינאי לבכר את האחד יותר מחבירו וצ"ע כעת

רש"י ד"ה מסייע כו', כגון שתי נשים של שני אנשים כו' ע"כ, והנה בב"ב דקכ"ז פי' רשב"ם, שתי נשים של אדם אחד ע"ש, ולא ידענא מדוע נאיד הרשב"ם מפירש"י, וכן להיפוך ל"ל לרש"י לפרש בשני אנשים, אם גם באדם אחד סגי כדפי' הרשב"ם

וכשנעמיק קצת נמצא חילוק גדול בין פירשב"ם לפירש"י, דאם הם נולדים משני בני אדם, הרי חל הספק רק על נכסי האבות של כל אחד להי מינייהו שייך, ואם אחד מהאבות עשיר והשני עני, אז ירצו בני העשיר לדחות את שניהם, אמנם עוד לא מוכח אם יוכלו לדחותם, לפ"מ דממעטינן בברייתא שם מקרא דבכור ולא ספק ע"ש, והתינח אם הוא ספק בכור, משא"כ הכא דשני הבנים הם בכורים בודאי כל אחד מאביו, ורק לנו חסרון הידיעה להי מינייהו שייך כל אחד ליורשו, ואפשר כיון דיש כאן רק ספק על השיעבוד נכסים, ולא על הבכורה חל הספק, אולי דאז אינם ממועטים מקרא, דבכור ולא ספק, דכל אחד לאו ספק הוא, אלא בכור ודאי, משא"כ אם הם מאדם אחד, הרי אחד ודאי אינו בכור, נמצא דלא על הנכסים חל הספק, אלא גם על הנולדים בעצמם הי מינייהו הוי הבכור, ויותר מסתבר לאמר דמיעוטא דבכור ולא ספק, חל רק על כגון זה, וכיון דתרווייהו הם בספק השקול, יוכלו בני העשיר לדחותם

והנה בפירש"י דהכא אפ"ל, משום דקאי אמתניתין דמי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים, ואינו ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון כו', הרי דבע"כ הוא בשני בני אדם, אך בכ"ז ל"ל לרש"י להכניס א"ע בחילוק זה, ולא סתם הדברים כדסתים הרמב"ם, וכ' בפ"ב ה"ו מה' נחלות וז"ל, בן שנסתפק לנו אם הוא בכור או פשוט כו' ע"ש, הרי משמע מסתימת דבריו, בין שהתערובות הם מאדם אחד, או משני בני אדם וצ"ע כעת, וע' בס' האשכול ח"ב סי' מ"א.