אור הישר (בכורות) נה

בשאר דברים המשכרים, באופן דמתניתין וברייתא סותרות זא"ז, מדוע לא נימא דאע"ג דמשנתינו איירי בשאר דברים המשכרים, מ"מ ברייתא דהתם איירי בשתויי יין וכדפירש"י, ואיהו ודאי מחיל עבודה לכו"ע כדדרשינן בזבחים די"ז ע"ב מקרא, ומאי דוחקייהו דהתוס' הכא לאוקמי בשתי המקומות דוקא בשאר דברים המשכרים, והכא דלא כר"י והתם כר' יהודא וצ"ע

תוד"ה הניחא למ"ד צריך כו', ונראה דהלכתא כר"פ דצריך לפרט כו' ע"כ, וכ"כ בפיה"מ בסוגיין, וע' בתוס' ורא"ש ורשב"א ור"ן בגיטין דל"ה ע"ב, ובערכין דכ"ג ע"א תוד"ה מר סבר, ובש"ך יו"ד סי' רכ"ח סקכ"ה ובט"ז שם, ובמג"א סי' קכ"ח סקנ"ח

דף מ"ו ע"א תוד"ה דמדרינן כו', ויש לפרש דלענין נדרי אשתו אין לחלק בין ברבים בין על דעת רבים, כיון דברבים יש לו הפרה לרב הונא, ה"ה על דעת רבים בנדרי אשתו כו' ע"כ, וההסבר בדבריהם מבואר עפ"ד הש"ך ביו"ד סי' רכ"ח סקע"ו, במש"כ ע"ד המחבר שכ' וז"ל, בעל מפר נדר שנדרה אשתו על דעת רבים ואפילו לדבר הרשות, וכ' הש"ך דכיון דאיני תלוי בדעתה, שהרי הבעל מפר אפילו בלא חרטה דידה, כשם שאין דעתה מעכבתה להפר, כך דעת הרבים אינו מעכבתה כ"כ הפוסקים עכ"ל, הרי דמדברי המחבר והש"ך מבוארים דברי התוס' לדינא, יחד עם ההסבר בדבריהם

, עוי"ל עפמש"כ הרדב"ז ע"ד הרמב"ם בפ"ו ה"ה מה' שבועות, וז"ל שלשון הפרה משמע בלא טעם כמו את בריתי הפר, אבל לשון התרה משמע שצריך טעם דהיינו חרטה, ולישנא דקרא הכי משמע, דגבי בעל ואב נקט לשון הפרה, לפי שהם מפירין בלא טעם ואפילו בעל כרחה, אבל גבי חכם נקט לשון מחילה, לא יחל דברו אבל אחרים מוחלים לו, ותו דלשון הפרה משמע שמבטל הנדר כו', ולשון התרה משמע שמתיר הקשר כו' ע"ש, וע"פ כל הנ"ל מובן, דבבעל כיון דיש לו כח מן התורה להפר, ממילא אין נ"מ בין נדרה ברבים או על דעת רבים, בכולן יכול להפר ולבטל, וע' במהרי"ט ח"א סי' ד' שפסק עפ"ד התוס' שלפנינו, דאשה שנדרה בנזירות שמשון מצי הבעל להפר לה, וע' במל"מ פ"ב הי"ז מה' נזירות

, אמנם עפ"ז יל"ד מאי מקשה בסוגיין, הניחא למ"ד נדר שהודר ברבים אין לו הפרה, אלא למ"ד יש לו הפרה מאי איכא למימר, פי' הלא יוכל לילך לגבי חכם ויתיר לו נדרו, ולפמש"כ אפ"ל דע"כ לא ס"ל דיש לו הפרה, רק גבי בעל, דהא מקור הדברים הוא גבי מוציא את אשתו משום נדר כדפירש"י ותוס', משא"כ הכא דאיירי בכהן, אפשר דלא מצי להתיר לו דשאני התרה מהפרה כנ"ל, וממילא ניחא בין למ"ד אין לו הפרה ובין למ"ד יש לו הפרה, וכן מאי האי דמחלק אמימר למימר דברבים יש לו הפרה וע"ד רבים אין לו הפרה, הרי לשון הפרה משמע בבעל, ובזה אין נ"מ לפמש"כ התוס', ומאי האי דמייתי הש"ס ראיה מההוא מקרי דרדקי כו' דשייך להתרה, ובע"כ דכוונת אמימר להתרה ולא להפרה וכלשון הרמב"ם והשו"ע, ואף דקשה לשבש הספרים, אך בע"כ הוא כן, אבל ההיא דלעיל קשה כנ"ל, ומזה מוכח דגם עצם פלוגתתם בנדר ברבים, אע"ג דפליגי גבי מוציא את אשתו משום נדר כדפירש"י, וגם אפקו בלשון הפרה, מ"מ תתפשט פלוגתתם גם להתרה כמו להפרה כנ"ל

תוד"ה אבל כו', היינו דוקא כשמפרש ע"ד פלוני ופלוני ופלוני כו', אבל ע"ד רבים סתם לאו כלום הוא, ועל דעת יחיד או שנים אע"פ שנקבם בשם על דעתו, יכול חכם להתיר בלא דעתו, כצ"ל לשון התוס' ע"פ גרסת השטמ"ק, וע' גיטין דל"ו ע"א תוד"ה אבל, ובשבועות דכ"ט ע"ב תוד"ה כי היכי, וברמב"ם והגהות מיימונית פ"ו ה"ח מה' שבועות, ובתמים דעים להראב"ד סי' קצ"ב וקצ"ג, ובמיוחסות סי' דמ"ט, ובת' דברי ריבות סי' רכ"ד, ובתשובת הר"ן סי' ט"ו וט"ז, ובת' מהר"מ פדוואה סי' ס"ח. יש בכור פרק שמיני בכורות

במשנה אע"פ שיצא ראשו חי, והנה בשטמ"ק ובב"ח מחקו תיבת אע"פ ע"ש, אולם בת' פמ"א ח"א סי' ז', גריס תיבת אע"פ, ודייק מינה גם לדינא, וע"ש מה שהאריך בזה

תוד"ה והיוצא כו', דר' יוחנן סבר התם דאפילו מחותך הראש פוטר ע"כ, ע' בירושלמי נדה ספ"ג ובמראה הפנים שם

ע"ב הא נמי תנינא יצא כדרכו ער שיצא רוב ראשו, ואיזהו רוב ראשו משתצא פדחתו, והנה דעת הטור בחו"מ סי' רע"ז, דגם ברוב פדחתו הוי כילוד, ומביאו ג"כ הסמ"ע שם, וכן הסכימו לדעתו הש"ך והט"ז ביו"ד ר"ס י"ד, והש"ך הוסיף נמי וכתב שם, דאע"ג דבש"ס ר"פ יש בכור וברמב"ם פ"ב מה' נחלות ובשו"ע שם איתא, דאם יצא פדחתו הוי כאלו יצא כולו, פשוט הוא דלא מיירי אלא מדין פדחת דהוי כראשו, אבל ודאי דרוב פדחת הוי ככולו כו' ע"ש

ולע"ד תמוה איך נעמיס כן בדעת השו"ע, אחרי דבב"י שם כתב בהדיא, דהטור לא דקדק במש"כ רוב פדחתו, דמלישנא דהרמב"ם משמע דבעינן שיצא כל פדחתו עכ"ל, הרי חזינן בהדיא, מלבד מה שדעתו הפרטית היא דבעינן שיצא כל פדחתו, אלא שביאר בפירוש הבנתו כן גם בדעת הרמב"ם כנ"ל,