אור הישר (בכורות) נד

ובנקבות, והנה התוס' בחולין דע"ט ע"א, פסקו כשמואל שם דפסק כחנניה, משום דסתם מתניתין דהכא מוקמינן כחנניה ע"ש, אמנם קשה על סוגיא דהתם, מדוע מספקינן התם אי הלכה כחנניה, ומספיקא לא נפקא גם להרמב"ם פי"ב הי"א מה' שחיטה ע"ש, ולמה לא פשטוהו גם האמוראים, מסתם משנה דהכא דהלכה כחנניה, דלא מיתוקמא בגוונא אחרינא, ולמה לא הכריע הרמב"ם ממשנתינו וצ"ע, וע' בס' האשכול ח"ג סי' ל"ז

במשנה והנושא נשים בעבירה פסול עד שידירנה הנאה, הנה לשון פסול משמע דפסול גברא, אבל העבודה כשרה, כדפסק הרמב"ם בפ"ו מביאת מקדש, דאפילו בחלל גמור דפסולו בגופו עבודתו כשרה בדיעבד, כדכתיב ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, ודרשינן בקידושין דס"ו ע"ב דאפילו חללין שבו תרצה, מכש"כ הכא דליכא פסולא בגופו, רק רבנן גזרו שלא יעבוד דלא לכבוד הקרבנות הוא, ולמגדר מילתא בין הכהנים שלא יפרצו בענינים כאלו, או משום שהוא עצמו לא יוליד חללים, גזרו רבנן שידירנה הנאה ויהיה מוכרח לגרשה, וכיון שהוא רק תקנתא דרבנן, שפיר תני עלה בברייתא, נודר ועובד יורד ומגרש, כיון דעכ"פ אינו שייך לכשרות העבודה מן התורה, די לנו במה שנודר לגרשה, ומאז נתנו לו חכמים רשות לעבוד בין הנדר לגירושין

ועפ"ז יל"ד מאי האי דמקשה בש"ס, וליחוש דלמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה, דלמא כוונת המשנה והברייתא שנדר הגירושין צריך להיות על זמן ידוע, ואם לא יגרשנה למחר וליומא אוחרא כפי קביעת הזמן, נעכב אותו אז מלעבוד עוד, דסמיא בידן בכל זמן כמו בזמן הכפייה על עצם הנדר, דאל"כ במה נהיה בטוחים גם אחרי הגירושין, אולי יקח נשים אחרות פסולות, ודברי התוס' בגיטין דל"ה ע"ב ד"ה ותני צ"ע ע"ש, וממילא גם קודם שגרשה אחרי הנדר, נוכל לסמוך על נדרו עד קביעת הזמן של גירושין, ומה יועיל במה דאזיל לגבי חכם בתוך כך ושרי ליה

, ולכל זה אנו צריכים כשיש מניעה שאינו יכול לגרשה תיכף, כגון שאיננה בעיר, אז צריכים לקביעות זמן הגירושין, אבל סתם הדברים מורים, שנודע שנשא גרושה או חלוצה כשהוא עומד ועבודה בידו, ואנו באים למונעו מעבודתו זאת עד שידירנה הנאה, למען ידע גם בשעת העבודה שהיא משוללת ממנו וצריך לגרשה, וזהו מאי דתנא נודר ועובד, יורד [פירוש מע"ג המזבח] ומגרש, והשתא מה מקום יש לחוש דילמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה, הרי צריך לגרשה תיכף, ואם לא יגרשנה מיד אחר עבודתו, לא יניחו אותו לעבוד עוד וצ"ע

רש"י ד"ה איטר כו', ואיטר דרגל נמי לעמוד לשרת כתיב כו', ע' יומא דכ"ה ע"א רש"י ד"ה אין ישיבה, ובנוב"י חאה"ע מ"ת סי' קנ"ו, ובת' הגרע"א סי' קכ"ב

רש"י ד"ה שיכור, אחולי אחיל עבודה דכתיב יין ושכר אל תשת וכתיב בתריה להבדיל וגו', ע' זבחים די"ז ע"ב, וברש"י ד"ה ובין החול

, רש"י ד"ה והנושא נשים בעבירה גרושה וחלוצה, וראיתי בגליון מהרש"א שכ' וז"ל, דרש"י לשיטתו דוקא דמשמע בר"פ אלו הן הלוקין, דס"ל דחלוצה דאורייתא ע"כ, ולא ידענא באיזה מקום מצא ברש"י דס"ל חלוצה דאורייתא, הלא אדרבה בהא דמייתי רש"י ר"פ הלוקין, מסוגיא דקידושין דע"ח ע"א, שם גופה מבואר דחלוצה דרבנן, וקרא דואשה אסמכתא בעלמא, וכן מסקינן ביבמות דכ"ד ע"א, אלא י"ל דאע"ג דחלוצה דרבנן, מ"מ גזרו רבנן לפוסלו לעבודה, משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, כדאמרינן לקמן דנ"ד ע"א ובכ"מ, ועפ"ז שפיר ניחא מש"כ המג"א בסי' קכ"ח סקנ"ז, דכהן שנשא חלוצה לא ישא כפיו ע"ש, מפני שנמשך אחר לשון הרמב"ם בפט"ו ה"ג מה' תפלה, דברכה כעבודה היא שנאמר לשרתו ולברך בשמו ע"ש, והוא ממה שאמרו בסוטה דל"ח ע"א ובירושלמי תענית פ"ד ה"א, דאיתקש ברכה לשירות ע"ש [ואילה"ק מדאמרינן בערכין די"א ע"א, ואימא נשיאת כפים, ומשנינן מדכתיב לשרתו ולברך בשמו, מכלל דברכת כהנים לאו שירות היא ע"ש, די"ל דהתם מהדרינן על עצם הברכת כהנים, שלא תהיה נחשבת בין העבודות, באופן שתחול עליה שם שירות, ולה"ק מדכתיב לשרתו ולברך בשמו, מכלל דברכת כהנים לאו שירות היא, משא"כ בסוטה שם דלא אתינן רק להקישן להדדי, ובזה שפיר הקישן בחד קרא לשרתו ולברך בשמו ע"ש] וכן מבואר בס' האשכול הלכות ברכת כהנים כפירש"י דהכא, אלא שהוסיף על גרושה וחלוצה, זונה וחללה, והוציא ממזרת וערוה ממש, מדקתני בברייתא נודר ועובד יורד ומגרש ע"ש, ועפ"ז אפ"ל גם בפירש"י במה שכתב גרושה וחלוצה, שהוא רק לדוגמא, וה"ה זונה וחללה, ולאפוקי ערוה וממזרת כנ"ל

אמנם עדיין צ"ע לע"ד, מנ"ל לס' האשכול לחלק בנשואי עבירה, כיון דאפילו בפסולא דגופו מרצה עבודתו מן התורה, כדדרשינן בקידושין דס"ו מדכתיב ופועל ידיו תרצה, או מקרא דוהיתה לו ולזרעו אחריו בין זרע כשר ובין זרע פסול ע"ש, ומכש"כ דהכא ליכא פסולא בגופו, ובע"כ דליכא הכא רק תקנתא דרבנן, ומנלן לחלק בתקנתם, וגם הרמב"ם לא הזכיר כלל לחלק בין עבירה לעבירה, ואפשר דס"ל לס' האשכול כברייתא דחגיגה ד"ט ע"ב ע"ש

, תוד"ה בשאר, הא דתניא בספ"ק דזבחים זר ואונן ושיכור כו' פסול, יש לתמוה אמאי נקט שיכור הול"ל שתויי יין כו' ע"כ, הנה רש"י בזבחים די"ד ע"ב נשמר מקושית התוס', ופירש דשיכור דהתם היינו שתויי יין ע"ש, וגם התוס' שם הסכימו במקצת לפירש"י דהתם, אמנם על דברי התוס' דהכא שתמהו כ"כ, כן החכם רבי חיים כהן נ"ע שהביאו בתוס' כאן, דאוקי ברייתא דהתם כר' יהודא בלתי מובן לע"ד, מי הכריחם לפרש ברייתא דהתם, דוקא כדאוקמינן למתניתין דהכא,