אור הישר (בכורות) נג

בש"ס ע"פ הכלל הנ"ל, דהכא לא נזכר עשה בהאי קרא, רק לא תעשה, ולהכי לוקה, והא דלא חלל עבודתו, משום דגלי קרא דרק בע"מ מחיל עבודה, כדכתיב מום בו ולא יחלל, שאינו שוה בזרעו של אהרן לא מחיל עבודה כדאמר בסוגיין, שו"ר בתוי"ט שכ' דדעת הרמב"ם דהאי לאו מכלל עשה קאתי ע"ש, ועכ"פ גם דעתו הוא דהרמב"ם פליג בזה על רש"י ע"ש

, דף מ"ד ע"א במשנה ושנשרו שיניו פסול מפני מראית העין, ויל"ד קצת כיון דישנם רק הני תרי דאסורין מפני מה"ע, האי דהכא ודלעיל דמ"ג ע"ב שנשרו ריסי עיניו, מדוע חלקן התנא ולא נקט להו ביחד, כדנקיט להו הרמב"ם ז"ל בספ"ח מביאת מקדש, וראיתי בתפארת ישראל שדקדק עוד במתניתין, מדוע בבהמה פסלינן אפילו רק נפגמו או נגממו השיניים וע"ש מה שתירץ, וטפי הי"ל להעיר מה דהתם הוא מטעם מום, והכא רק משום מה"ע, וריסי עיניו שנשרו דחשיב גבי אדם, לא נקט גבי בהמה לפסול רק דוקא כשנקב שנפגם ושנסדק, ולכן נלע"ד לחלק כיון דהכא הוא מקור האיסור, מפני שאינו שוה בזרעו של אהרן, ומשו"ה החליטו דבהכי מיקרי אינו שוה בזשא"ה, משא"כ התם הוא משום לתא דמום, ובכה"ג קים להו דהוה מומא, וכעין זה מחלק הש"ס לעיל ד"ג ע"ב ע"ש. ו

ובנוגע לענין זה יש עוד מקום עיון, דאם נטלו שיניו והניח במקומן שיני תותבת של עצמות, כיון דכל מקור האיסור הוא משום שאינו שוה בזרעו של אהרן ומפני מה"ע, ואז הלא ליכא מה"ע, ואפשר דבשל כסף נמי מותר, ורק בשל זהב אפשר למיסר, עכ"פ אליבא דחכמים דאסרי לצאת בו בשבת, כדאמרינן בשבת דס"ה ע"א, דלמא שקיל לה מפומיה, וה"נ אי שליף הלא אז אינו שוה לזשא"ה, ואף כשהוא בפיו הרי הוא משונה משאר השינים, ואפשר דבשביל זה גופה מיקרי אינו שוה כו', אבל בשל עצם אולי יש להתיר, ורק בכהן גדול אפשר לאסור אפילו בשל עצם, דלמא יצטרך להשתמש בשיניו בעבודת יוה"כ, בחפינה שנייה שבפנים, מן הבזך לתוך חפניו, לפ"מ דהרמב"ם בפ"ד ה"א מעבויה"ך, פסק כתרווייהו כת"ק וכיש אומרים, ביומא דמ"ט ע"ב, [ואפשר שהיה כתוב בגמ' וי"א בשיניו", והיה הרמב"ם מפרש באלו היה כתוב "ויש אוחז בשיניו"] ולפ"ז יש מקום בכהן גדול לפסול, אבל בכהן הדיוט אפשר להתיר, וע"ל דל"ז ע"א תוד"ה מה הפרט ובמש"כ שם בחידושי

, וכן יש מקום עיון בשנשרו ריסי עיניו דפסול ג"כ רק משום מה"ע, אם יעבוד עבודתו בבתי עינים, בגוונא דליכא משום מראית העין, ועד עתה לא מצאתי לי חבר בהערות אלו, הנחוצות ביותר בדורנו, דהוויין מיעוטא דשכיחי הרבה בבתי עינים ושיני תותבת, ויצטרכו לעבוד עבודה בביהמ"ק שיבנה בב"א

שם לא הוו ידעי רבנן מאי צימח, שמעו להאי טייעא כו', ויל"ד קצת מדוע לא קבעה מסדר הש"ס הך דהכא, גבי כל אינך לא הוו ידעי רבנן, דקחשיב בר"ה דכ"ו ע"ב ובמגילה די"ח ע"א, דגם הני כולהו דקחשיב התם, אין להם שום שייכות זל"ז, רק משום האי לישנא דלא הוו ידעי רבנן כו' ע"ש

ע"ב שמואל איצטריך ליה בשבתא דרגלא נגדו ליה גלימא כו', ביאור כל הענין ע' בתשובת הרשב"א סי' ק'

רש"י ד"ה הדרוקן חולי מעיים ע"כ, וברגמ"ה פי' כריסו צבה, והוא כפירש"י בברכות דכ"ה ע"א ושם דס"ב ע"ב, וכן בפירוש הרא"ש לתמיד דכ"ז ע"ב, וע"ש בבאר שבע ד"ה מביא

, תוד"ה לידי, משמע דהדרוקן וירקון תרי מילי נינהו כו' ע"כ, וכ"כ התוס' ביבמות ד"ס ע"ב, ובתוס' ר' יהודא חסיד לברכות דס"ב ע"ב, וע' באר שבע לתמיד דכ"ז ע"ב ד"ה לידי ירקון

דף מ"ה ע"א ת"ר שבר רגל, אין לי אלא שבר רגל, מנין לרבות הקישן והעיקל והקילבן, ת"ל או שבר רגל, ובתו"כ הגרסא ת"ל איש ע"ש, ולכאורה משמע יותר כגרסת התו"כ, דהא ל"ד לאצבעותיו מורכבות למעלה כו', דמרבינן בסמוך מקרא דאו שבר יד, דהתם כתיב כן בקרא, משא"כ הכא דכתיב או איש אשר יהיה בו שבר רגל, הרי דתיבת או אינו נסמך לשבר רגל, ולכן טוב יותר לרבות מפני שכתוב בזה איש, הרי דלא הקפיד בדוקא על שבירת הרגל, רק על האיש שנמצא בו מום ממין כזה, ואפשר דגם בתו"כ צ"ל, ת"ל או איש, ועפ"ז יהיו מתאימים הדברים בתו"כ ובברייתא שלפנינו, דבשני המקומות תהיה הכוונה, על תיבת או הנסמך לאיש אצל שבר רגל

שם ת"ר שבר יד אין לי אלא שבר יד, אצבעותיו מורכבות למעלה כו', ת"ל או שבר יד ע"כ, והנה הכא לא מקשה הש"ס, האי או מבע"ל לחלק, כמו גבי ונשבר או מת דר"פ השואל ובכ"מ, דהכא מחולק מעצמו שבר יד משבר רגל, דהא כתיב מקודם או פסח, ודרשינן בתו"כ בין חגר בשתי רגליו בין חגר ברגלו אחת, ועכ"פ שבר יד או שבר רגל כ"א בפ"ע הוא מום שבגלוי, ומינה יליף בתו"כ מומין שאינן גלויין [ודלא כהתוספתא בפ"ד דיליף כן מעור ופסח, שהם מומין שבגלוי ואין חוזר והרמב"ם בפ"ו ה"ז מביאת מקדש, ממעט משבר רגל או שבר יד כל מומין שבחלל הגוף ע"ש ועכ"פ היד או הרגל, כ"א בפ"ע חשיב מום גמור, והי מינייהו מפקת, ולכן ל"צ קרא לחלק, וע' ברמב"ם ובכ"מ פ"ז הי"א מביאת מקדש

, שם בדקו ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים כו', ע' אבודרהם בביאור ברכת אשר יצר

ע"ב אכל דבילה קעילית כו' ונכנס למקדש חייב, ע' רמב"ן פ' שמיני עה"פ יין ושכר אל תשת, ובתשובת הרשב"א סי' שס"ג, ובשאילתות ר"פ שמיני, ובאבודרהם הלכות המוציא

, שם עדא אמרה חנניה היא, דתניא או"ב נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים, חנניה אומר נוהג בזכרים