אור הישר (בכורות) נ

תוד"ה והאמר ר' זירא אמר רב הצורם, בפ"ב דזבחים דכ"ה גרסינן דתניא הצורם עכ"ל, לפנינו לא נמצא שם גרסא כזאת, ועמש"כ בזה בחידושי לעיל בסמוך

תוד"ה כמה חוטין הוא נותן בש"א ארבעה כו', דכב"ש פסקינן בהתכלת דמ"א ע"ב כו' ע"כ, והנה זהו אחד מהששה מקומות, דפסקינן כב"ש נגד ב"ה, כדהביאו התוס' בסוכה ד"ג ע"א בשם סדר רב עמרם, וע"ש בטעם הדברים, וע' ברגמ"ה בסוף מכילתין

אולם נלע"ד דלהך דהבא איכא טעמא רבה למפסק כב"ש, נגד הבת קול דפסק כב"ה כדאמרו בעירובין די"ג ע"ב, לפ"מ שהביאו התוס' ובמנחות שם לשון הספרי, אין פחות מג' חוטין כדברי ב"ה, בש"א ד' חוטין, ולפ"ז הרי פליגי רק ב"ש על ב"ה בשיעור ג' חוטין, אבל ב"ה על ב"ש לא פליגי בלל, ואם המיל ד' חוטין כשר אליבא דכו"ע, ולכן פסקינן בהא כב"ש

, אמנם לפ"ז קשה בב"ב דע"ד ע"א, דרבב"ח פסק חדא קרנא דתכילתא דמתי מדבר, ורבנן אמרי ליה למאי הלכתא עבדת הכי, למידע אי כב"ש אי כב"ה, איבעי לך לממני חוטין כו' ע"ש, והשתא בשלמא אי פלוגתא דב"ש וב"ה במנין החוטין הוה בדוקא, אז היה ליה לרבב"ח מופת חותך מהאי קרנא דתכילתא, דאי מצא תלתא הוה ידע אז דהלכה כב"ה, ואי הוו ארבעה, אז הוה ברור ליה דהלכה כב"ש

משא"כ השתא דפלוגתתם הוא רק על שיעור היותר פחות, א"כ אפילו אם היה מצא שם ארבעה חוטין, הספק במקומו עומד, דלמא הלכה כב"ה, רק האי גברא שהטיל הציצית היה רוצה לצאת ידי כל הספיקות, ולכן הטיל ארבעה דזה כשר אליבא דכו"ע, דהא מדאורייתא אין שיעור למנין החוטין, כדכתב הרמב"ם ר"ה ציצית, ולדעת הר"י כשר עד שמונה כפולין שהן ששה עשר, והעיטור ס"ל דאין שיעור לחוטין מלמעלה, אם ירצה יוסיף כמו שירצה, כמובא בטואו"ח סי' י"א ע"ש, ולפ"ז איך יוכל לדעת מחדא קרנא דתכילתא דפסק כמבואר שם, דלמא אי הוה בדק באידך הוה משכח שיעורא אחרינא, כיון דלמעלה אין שיעור, ולא הוה מצי למידע רק אי הוה משכח תלתא שהן שית חוטין, אז הוה ידע דהלכה כב"ה, אולם הלשון בש"ם שם, למידע אי כב"ש אי כב"ה, משמע דבדיוק הוה מצי למיקם ע"י חדא קרנא דתכילתא, הלכה כדברי מי, וצ"ע כעת

דף מ' ע"א במשנה, נשבר עצם ידו ועצם רגלו אע"פ שאינו ניכר כו', ובגמ' פריך אינו ניכר מי קא הוי מומא, אר"פ אינו ניכר מחמת עצמו אבל ניכר מחמת מלאכה, וקשה לפמש"כ המחבר בסי' נ"ו ס"י, בנשבר העצם במקום צומת הגידין ונקשר ונתרפא יפה דיש אוסרין, וכן בנשתברו ידי הבהמה סמוך לגוף, דכתב הרמ"א בסי' נ"ג לאסור, והש"ך הוסיף שם דאפילו נתרפאו ונדבקו השברים, ואין ניכר ריעותא בצלעות אפ"ה טריפה ע"ש, א"כ הו"מ לאוקמי מתניתין, דקתני נשבר עצם ידו ועצם רגלו אע"פ שאינו ניכר, דאינו ניכר ממש, וכשנשתברו באופן הנ"ל ולכן הוה מום, ול"ל לדחוקי ולאוקמי דאינו ניכר מחמת עצמו וניכר מחמת מלאכה, דעכ"פ ניכר הוא באיזה צד, ואי היה מוקי כנ"ל, הרי היה פירוש משנתינו כפשטיה, דאינו ניכר בשום צד

, וי"ל עפ"מ דא"ר הונא אמשנה הקודמת, ל"ש אלא שחסר ויתר ביד, אבל ברגל טריפה נמי הוה, לפ"ז חזינן דטריפות גרע ממומי בכור, וא"כ אפ"ל דניהי דמחמרינן גבי טריפות, מ"מ במומי בכור כיון שאינו ניכר כלל מבחוץ לא הוי מומא, ובחסרון מבפנים בעיא היא לעיל דל"ט ע"א ע"ש, ולהכי אוקים ר"פ למתניתין, דאינו ניכר מחמת עצמו אבל ניכר הוא מחמת מלאכה, דלפ"ז הוה עכ"פ חלות המום מפני ההיכר של שעת המלאכה

תוד"ה בפירן, בסה"ד ציין המגיה בסנהדרין דל"ג, משנה ערוכה היא לעיל דכ"ח ע"ב

, ע"ב רש"י ד"ה ושנפגם עצם ידו דניכר המום, ולעיל איירי בנשבר ע"כ, ביאור הדבר כך הוא, שני המומין כתיבין בקרא, נשבר כתיב שבר רגל או שבר יד, ובמתניתין דלעיל לא חידש רק אע"פ שאינו ניכר, ומפרש ר"פ דאינו ניכר מחמת עצמו אבל ניכר בהילוך, משא"כ בשנפגם עצם ידו שהוא בכלל חרוץ האמור בתירה, כדכתב הרמב"ם פ"ז הי"א מביאת מקדש, ולהכי דייק שם הרמב"ם בלשונו וכתב, כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חריץ ע"ש, מפני שהוא מגזרת חרוץ כנ"ל, וזהו בהכרח בפגימה ניכרת, וממילא אין למום זה שייכות עם נשבר דלעיל, דאינו ניכר רק מחמת הילוך כנ"ל, וזהו כוונת רש"י במה דכייל בקצרה

דף מ"א ע"א מן הבהמה להוציא רובע ונרבע כו', התוס' בחולין דקט"ו ע"א ד"ה חורש, יהיו כמסתפקים, דאפשר אתא האי מיעוטא, אלא לאשמעינן מכלל דלהדיוט שרי, וע"ש מה שהאריכו בזה

ולע"ד יפלא איך יש מקום להסתפק בזה, הלא בסוגיין פרכינן הני בני קטלא נינהו, ומשנינן ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים, וע' תמורה דכ"ח ע"א ובב"ק ד"מ ע"ב תוד"ה מן הבהמה, ואלו להתיר להדיוט רובע ונרבע ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים, ואפילו ע"פ שנים עדים ועדיין לא נגמר דינו, ילפינן משור שה כשבים ושה עזים תאכלו בספרי פ' ראה, וע"ש בילקוט, ובע"כ דמיעוטא דמן הבהמה דבסוגיין, אתא רק למעט מהקרבה כנ"ל וצ"ע

ועפ"ד הספרי יל"ד נמי בסוגיין, דבשלמא במתניתין מפרש התנא בהדיא ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים, וכדפירש"י שם דקאי ארביעה ואנגיחה, אלא בברייתא דממעטינן רו"נ מקרא דמן הבהמה, וקפריך הש"ס הני בני קטלא נינהו, ומשני ע"פ ע"א או ע"פ