אור הישר (בכורות) ה

בו, האם יוכל לאמר לו שקיל לבך וזיל, ומקושיא זו הבין הרמב"ם דגם ר"נ מודה, דשותפות כזאת פוטר בבכורה אליבא דכו"ע, וזהו מש"כ הרמב"ם בראשית דבריו אחד מאלף, המורה על שותפות בלתי מוגבלת באבר פרטי

וכעת נתבונן במאי פליגי אח"כ רב חסדא, ורבא ור' יוחנן, דר"ח ס"ל דבר שעושה אותו נבילה, ורבא אמר טריפה, ור"י ס"ל בעל מום, אם אינהו פליגי נמי כדפליגי ר"ה ור"נ בשותפות בלתי מוגבלת באברי הבהמה, א"כ הברירה בידו ליקח מהבהמה שתעשה על ידו בע"מ, או טריפה, גם נבילה, ובע"כ דהם פליגי בשותפות באבר מיוחד, ולכן ס"ל לר"ח דאבר זה צריך להיות דבר שעושה אותו נבילה, ורבא ס"ל דדיו בטריפה, ור"י ס"ל דאפילו מום קל, וזהו מש"כ הרמב"ם רואין כל שאלו יחתך והיה בו מום פטור כו'

שם מ"ש בו דבעינן כל בכור וליכא אמו נמי בעינן כל מקנך תזכר וליכא כו', ואלה"ק הרי במתניתין נפיק שותפות עובר מבישראל, וע"ש תוד"ה והמשתתף ובמש"כ בחידושי שם, והכא ממעטינן מכל בכור, אך באמת מקרא אחד הוא, הקדשתי לי כל בכור בישראל, ולעד"נ דלמטרה זו הביא רש"י במתניתין כל הפסוק כנ"ל, אע"ג דבמתניתין בלתי מובן הנחיצות, אכן רש"י נשמר שם מסתירת דרשת הש"ס דהכא כנ"ל, אך קשה מדוע לא ממעטינן מכל בכור בישראל כל העוברין של טהורות וטמאות כדמשמע במתניתין, ומכל מקנך תזכר כל האמהות דטהורות וטמאות למעט שותפות עכו"ם, כיון דזה כולל שניהם, וקרא דבקרך וצאנך דדרשינן מינה ר"פ ראשית הגז והאריכו בזה בתוס' לעיל שם ל"ל, וצ"ע כעת

רש"י ד"ה אפילו אזנו, אפילו אין שותפות לעכו"ם אלא באזן הבכור אינו קדוש ע"כ, והק' הלח"מ רפ"ד מה' בכורות, הרי מלשון המקשה דקאמר ולימא ליה שקיל אזנך וזיל, משמע שיש לנכרי אזן בבכור, ואיך כתב רש"י שיש לו שותפות באזן, אע"פ שלא יהיה כל האזן שלו ע"ש, ועפמש"כ לעיל בסמוך ניחא, דגם דעת רש"י כדמפרש הרמב"ם בזה, ששותפות הנכרי מוגבלת בחד אבר פרטי, והוא האזן, וזהו כוונת רש"י ז"ל, ששותפתו שולטת מכלליות הבהמה, באזן הבכור, אבל גם דעת רש"י הוא דכל האזן שייך להנכרי, ושפיר הקשה לו ר"נ ולימא ליה שקיל אזנך וזיל

תוד"ה רב חסדא כו', פ"ק דתמורה גריס איפכא, גבי אומר רגלה של זו עולה, ומהגרסות הפוכות היא זו, וההיא דהתם עיקר כו', מר מוסיף אדחבריה כו', וכ"כ התוס' בתמורה די"א ע"ב ובמנחות דנ"ח ע"ב תוד"ה וא"ד, להחליט שזו היא מהגרסות ההפוכות ע"ש, ולולא דבריהם היה נלע"ד, דסוגיין וסוגיא דתמורה כל חד וחד תיקום אדוכתה, מבלי להפכה כלל וכלל, רק הכא פסק רבא דדיו בדבר שעושה אותה טריפה, מפני שהוא רק שלא להניחו להתפיסו בבכורה לכשתלד, דקדושת בכורה בפטר רחם תלה רחמנא, והשותפות היתה מקודם, ומשו"ה ס"ל לרבא דאפילו אין כחו של נכרי בבהמה, רק בדבר שעושה אותה טריפה, ג"כ לא נחתא ליה בשביל זה קדושת בכורה, משא"כ בתמורה שם דבעינן למימר דע"י קדושת האבר הפרטי, תתפשט הקדושה בכולה בהמה, התם ס"ל שפיר דההתפשטות אין לה מקום, רק אם התפיסה בדבר שעושה אותה נבילה, [ואם כהבנת התוס' דסוגיא דידן ודתמורה עולות בקנה אחד, היה לנו לשבש גם פסקי הרמב"ם בזו דנראות בסותרות זל"ז, וע"פ הדרך שכתבתי עולות פסקי ההלכות שפיר, דגבי בכורה פסק רפ"ד מה' בכורות דא"צ אפילו טריפה רק במום סגי, ולהתפיסה בקדושת עולה ע"י הקדש חד אבר, פסק כפט"ו ה"ב ממעה"ק, דדוקא באומר לבה או ראשה של זו עולה, הואיל ודבר שהנשמה תלויה בו היא כולה עולה ע"ש

אמנם רב חסדא ס"ל בהיפוך, דגבי עולה הואיל דבידו להקדישו ואינו תולה בדעת אחרת, להכי סני ליה להתפיסה לכולה בהמה גם ע"י חד אבר, אפילו אם אינו עושה אותה בזה רק טריפה, משא"כ בבכורה שכל הבהמה להיותה של ישראל, הרי היתה חייבת בבכורה, רק שהנכרי בשותפתו בחלקו הפרטי, המשועבד לכלל שותפות הישראל, יבא להפקיע לכולה בהמה מקדושת בכורה, בזה שפיר אמרינן דדוקא אם חלקו שולט בדבר שעושה אותה נבילה מפקיע, ואי לא לא, וכמ"כ מחלק הש"ס בתמורה די"א ע"ב שם בין בכור לעולה, התם לא נחתא ליה קדושה כלל, הכא נחתא ליה קדושה, לישנא אחרינא התם אין בידו להקדישו הכא בידו להקדישו ע"ש והוא כמש"כ

וכן במאי דדייקו התוס' בקדימה ואיחור בין ר"ח לרבא, לא בשביל חומר הדין וקלותו הוא כמש"כ התוס', רק להכי הקדימוהו לר"ח מקמי דרבא הכא ובתמורה, משום דרבא היה חתנו דר"ח, ב"ב י"ב, ברכות נ"ו, כתובות ס"ה, ועוד דרבא בעצמו העיד עליו דר"ח רבו הוה, כדקאמר ובדיל רבה אכיל תלמידא, יומא דע"ה ע"ב, ופירש"י שם ר"ח חמוה דרבא הוה ורבו הוה ע"ש, כנלע"ד ודברי התוס' צ"ע

ע"ב הכי א"ר יוחנן אפילו מום קל, ופירשי' [ע"א] אפילו אין לנכרי שותפות אלא באזנה כו' פטורה מן הבכורה, ולכאורה הרי אהא דר"ה דקאמר אזנו, הקשה לו ר"נ, ולימא ליה שקיל אזנך וזיל, ושתיקת ר"ה משמע כהודאה, וע' ב"ב דס"ב ע"א תוד"ה ומודה, ובב"ק ד"כ ע"ב בגמרא, כן מסדור הש"ס דסמכו ענין לו לקושיא דר"נ, אתמר ר"ח אמר נבילה רבא אמר טריפה משמע נמי דהוא משום קושיא דר"נ, ומפני דלא סגי באזנו, ואחרי כל השקלא וטריא מסיק ד' יוחנן אפילו מום קל דהוא אזנו, וכן אמרינן לקמן ר"פ מעשר בהמה ליקנינהו לאודנייהו לנכרי דלא ליקדש מעיקרא, וכן הוא לדינא, ומהשתא קשה מדוע לית דחש לה לקושיא דר"ג ולימא ליה שקיל אזנך וזיל, והן אמת דבנוגע למזבח אין מקום לקושיא דר"נ דהא אם העכו"ם ימול אזנו פסול למזבח מטעם בעל מום, אבל בנוגע