אור הישר (בכורות) מח

על אלו מומין פרק ששי בכורות

שם כלל ופרט וכלל אא"ד אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין, אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין ע"כ, והנה בזבחים דע"ז ע"ב דרשינן מקרא דכי משחתם בהם מום בם, מום בם הוא דלא ירצו, הא עבר מומן ירצו, וכתבו שם התוס' דמכלל ופרט דבסוגיין דילפינן דמום עובר מרצה, לא מצינן למילף מוקדשין מינה, דה"א דבמוקדשין כיון דנדחה שוב אינו נראה ע"ש

ולפ"ד התוס' אכתי תקשה לע"ד, אליבא דכל הני תנאי ואמוראי דס"ל בע"ח אינן נדחין, הרי לדידהו אין מקום לאמר גבי מוקדשין, דמשום דנדחה שוב לא יהא נראה, וא"כ קשיא לדידהו תרי קראי ל"ל, ובאמת משמע דהאי דרשה דמום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו, היא אליבא דכו"ע, וברמב"ם פסק שני הדינים ביחד, דבפט"ו ה"ד ממעה"ק ובפ"ג הכ"ג מפסוה"מ, פסק דאין בע"ח נדחין, ובפ"ג ה"ח משגגות פסק, דבמום עובר שנתרפא יחזור לכשרותו ע"ש, וא"כ תרי קראי ל"ל וצ"ע

תוד"ה מה כו', וי"ל דשאני גבי עבד דגלי קרא, אבל הכא שכך דרך שהשינים נופלות מחמת זקנה לא הוי כעין פסח ועור, ומיהו צריך טעם אחר דה"נ עיניו [כהות כצ"ל] מחמת זקנה כו' ע"כ, וקשה מדוע צריכים למצוא חילוק מן העתיד הרחוק, ששיניו יהיו נופלות מחמת זקנה, דבזה אפ"ל שלא יבא לכלל זקנה, וממילא בטל חילוקם, או לכשיזקין יהיו גם עיניו כהות כמש"כ התוס', הלא אפשר למצוא נ"מ אחרת מן העבר המוקדם שביניהם, דעין נברא עמו ולא השן, כדמחלקו בש"ס קידושין דכ"ד ע"ב, דלהכי כתבה רחמנא שן ועין ע"ש, ולפ"ז הרי החילוק מרומז בקרא גופה, וחילוק זה שייך גם גבי בהמה, לחלק בין שן לפסח ועור, ומכש"כ גבי אדם דהחילוק ימצא לו במציאות בכל עת ובכל רגע, שיוכל להשתמש בשן תותבת וכרגיל גם בדורנו, ומובא במתניתין שבת דס"ד ע"ב ובנדרים דס"ו ע"ב, שהיו הם ג"כ משתמשים בזה, משא"כ פסח ועור דהוא פסידא דלא הדר בידי אדם, ולהכי תני שפיר במתניתין דלקמן דמ"ד ע"א, דניטלו שיניו לא מיפסיל אלא מפני מראות העין, ולא דמי לשן דעבד, דהתם קנסיה רחמנא לאדון לשחררו, מפני שהוא הפילו בידים, ולולא האדון אפשר שהיו שיניו מתכונתו קיימים בפיו גם לכשיזקין, ולא יצטרך לעולם לשן תותבת דגרוע הרבה וצ"ע

ע"ב רש"י ד"ה שתחגור שתעכב בה צפורן אם בודקין אותו כבדיקת סכין ע"כ, וכשיעור זה נקיט הרמב"ם פ"א הי"ד מבית הבחירה שכ' וז"ל, כל אבן שנפגמה כדי שתחגור בה הצפורן כסכין של שחיטה, ה"ז פסולה לכבש ולמזבח כו' ע"ש, והני תלתא חד שיעורא אית להו לכולהו כדאמרינן בחולין די"ז ע"ב

ועפ"ז צריך להבין מדוע נפרדו בזה לשונות השו"ע, דבסי' י"ח כ' המחבר גבי סכין, דשיעור הפגימה כל שהוא אפילו חוט השערה, ובסי' ש"ט גבי בכור כתב, דצרימת האזן הוא יותר מחגירת צפורן ע"ש, ואפ"ל דבכ"א נקיט לחומרא, דגבי בכור בזה"ז דלית לן מומחה להתיר בכורות, צריך דוקא מום גלוי וניכר יותר, וגבי סכין אפשר דס"ל להמחבר כהרא"ה, דפי' חגירת צפורן הוא שתרגיש הצפורן, כמובא בביאור הגר"א ז"ל בסי' י"ח ע"ש, אך לכאורה אין זה במשמעות רש"י שלפנינו, שכ' שתעכב בה צפורן

לכן נלע"ד דאין כוונת רש"י להמשיל דין בכור לדין בדיקת הסכין כנ"ל, רק לאמר דאם המומחה המתיר את הבכור, יוליך את הצפורן על מקום צרימת האזן, כבדיקת הסכין על טופריה, ותעכב צפרנו על האזן אז הוי מום, אמנם בזה"ז דלית לן מומחה, אפשר דגם רש"י ס"ל דצריך יותר מחגירת צפורן, ובבדיקת סכין אפשר נמי דרש"י ס"ל, דבכל שהוא נחשב לפגימה במש"כ המחבר, וע"ש בב"י סי' ש"ט ובש"ך סי' י"ח, ואולי לשחוט על זה המום, צריך שיהיה ניכר יפה, וע' במש"כ רש"י ותוס' בסוגיין ד"ה כאן לשחוט, וברש"י חולין די"ז ע"ב ד"ה פגימת מום בקדשים, וע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' ט"ו

תוד"ה כדי כו', ור"ת נמי דמפרש דלא קאי וכן לטריפה אגולגולת כו', עמש"כ בחידושי לקמן דל"ח

דף ל"ח ע"א ולר"מ מי ניחא, הו"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, ואנן דתנן תנן דלא תנן לא תנן, ופירש"י א"כ דשיעוריה דב"ש זוטר, הו"ל מקולי ב"ש דהיינו קולא, דבשיעורא זוטא כי האי פרחה לה טומאה מגולגולת ע"כ, וקשה הרי בר"פ א"ט ובעירובין ד"ז, קאמר שמואל וכן לטריפה ע"ש, וא"כ מאי קשיא, ניהי דלגבי טומאה הוי ב"ש לקולא, מ"מ לגבי טריפות הוי חומרא, דאפילו בשיעורא זוטא כי האי מיטרפה, ובעירובין גופה קרי לה הש"ס בשביל זה תרי חומרי דסתרי אהדדי ע"ש, ולפ"ז ניחא שפיר, דאפ"ל דכל הני ששה דברים דקחשיב במתניתין דעדיות בקולי ב"ש, הוא רק באותן שלא נמצא בהם גם צד חומר, משא"כ הכא דנמצא חומר בזה לצד דטריפות

, אמנם לפ"מ דמסקינן בחולין דנ"ב ע"ב, כי איתשיל לענין טומאה איתשיל דהו"ל ב"ש לחומרא ע"ש, הלא מוכח דהאי וכן לטריפה, הוא רק חידושא דחדית שמואל מדנפשיה, ולא שייך לעצם פלוגתא דב"ש וב"ה, ולפ"ז ניחא כנלע"ד, וע' בס' האשכול ח"ג סי' ט"ז

ע"ב מ"ט דר' יוסי דכתיב יצא מחלב עינימו, תרבא דעינא איקרי, עינימו סתמא לא איקרי, וכה"ג נקטו סתמא דהש"ס בעירובין ד"ב ע"ב, ובחולין דקל"ט