אור הישר (בכורות) מו

דף ל"ו ע"א ר' צדוק הוה ליה בוכרא כו', אתא לקמיה דר' יהושע, א"ל כלום חילקנו בין חבר לע"ה, א"ל ר"י הן, אתא לקמיה דר"ג כו' א"ל ר"ג לא, א"ל והרי ר"י א"ל הן כו', והנה ביו"ד סי' רמ"ב סל"א, גבי חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, כתב בהג"ה דאין איסור לשואל לשאול מרב שני כו' ע"ש, ובמרדכי פ"ק דע"ז שממנו מקור הדברים, הביא ראייתו מספ"ב דנדה, גבי ילתא דאייתה דמא לקמיה דרבב"ח וטמי לה, הדר אייתה לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודא ודכי לה, ופריך והיכי עביד הכי, והתניא חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר ומשני כו', ומדפריך לרב יצחק בריה דר"י היכא עביד הכי, ולא פריך ילתא היכא עבדה הכי והתניא הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר, אלמא דלשואל לא הוי קפידא, וע' ע"ז ד"ז ע"א ובתוד"ה הנשאל

ולכאורה גבי ילתא אפ"ל דלא עבדה כן מדעת בעלה ר"נ, והיא גם היא אפשר שלא היתה יודעת הא דתניא, הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר, דאף על אמוראים אמרינן ברייתא לא שמיע ליה, וע' גיטין דמ"ה ע"א ושם ד"ו ע"ב, וטפי הי"ל להביא מר' צדוק דהכא, דלבתר דשאל מר' יהושע הוסיף לשאול גם מר"ג, וכן באותו תלמיד בברכות דכ"ז ע"ב, דמסיק שם דכ"ח שהוא היה רשב"י, דשאל ברישא לר' יהושע תפלת ערבית רשות או חובה, א"ל רשות, בא לפני ר"ג א"ל חובה ע"ש, הלא בהדיא מעשה רב מהני תרי תנאי דאין איסור על השואל לשאול לחכם שני, רק הדין על החכם השני לבלי להורות היפוך ממה שהורה הראשון, זולת אם יש בהוראת הראשון טעות, והוא ממש כדעת המרדכי

, וא"ל דעובדא דילתא דמי יותר להאי דינא דחכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר, משום דגם התם טימא רבב"ח מקודם, משא"כ בסוגיין ובברכות, שר' יהושע הנשאל הראשון היה המיקל, ז"א דמי יודע השואל מה יורה לו החכם השני, אם אך נימא דהאיסור מונח על השואל שלא לשאול, והא דנקיט חכם שטימא ה"ה נמי איפכא, ואורחא דמילתא נקיט דמשום דמיצר להשואל על שהחכם טימא, לכן ילך לחכם אחר אולי יטהרנו, ואף אם נאחז בשיטת התוס' בע"ז שם, דחולקים על המרדכי במאי דס"ל, דה"ה נמי איפכא, דחכם שהתיר אין חבירו רשאי לאסור, אעפ"כ מחלקותם איני נוגע רק להנשאל בפרט זה, ולא להשואל כמובן

ומעובדא דילתא טפי הי"ל לה"ר להאי דינא דמסיק הרמ"א שם בשם רבינו ירוחם, ובאמת מבואר שם כן במרדכי בשם הסמ"ג, דהחיוב על השואל להודיעו לשני, שכבר הורה הראשון לאיסור, וברבינו ירוחם לא מצאתי טעם לזה, אמנם מעובדא דילתא מוכח כן בהדיא, דאל"ה מאי פריך הש"ס בנדה שם על ר"י בדר"י, והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר, הרי מאין הי"ל לדעת שכבר טימא חכם אחר, ובהכרח דמצד הדין הודיעתו ילתא מקודם, דרבב"ח טמי לה, ולפ"ז פריך הש"ס שפיר על ר"י בדר"י והיכי עביד הכי

, אמנם לפ"ז מיושבים דברי המרדכי שהביא ראייתו מילתא, דאם גם התנאי המצורף לדעת אל השואל, להגיד לפני החכם השני הוראת הראשון, ידעה ילתא וכן עשתה, עד דמשו"ה פריך הש"ס בפשיטות גמורה על ר"י בדר"י היכי עביד הכי כנ"ל, מכש"כ שהיתה יודעת עצם הדין דמותר לשואל לשאול גם לשני, אם רק תודיע לשני מה שכבר הורה הראשון

, אולם גם בזה הדק"ל דהי"ל להמרדכי לפשוט מהא דר' צדוק ורשב"י שני הדינים ביחד, מדחזרו ושאלו לר"ג אחר ששאלו לר"י, ומדהודיעו לר"ג בהדיא, שר"י לא פסק כוותיה, כמבואר שם ובסוגיין

ומטעם כל הנ"ל נלע"ד להכריח, דהמרדכי איידי בשואל כזה, שאין לו לעצמו שום הכרעה מדעתו בעצם הדין, רק במה ששומע מהחכם, ומאותו הסוג היתה ילתא, שלא ידעה רק מה ששמעה מרבב"ח, ולכן הביא ראייתו מהך דהתם

, משא"כ ר' צדוק ורשב"י, אפשר דגם הכרעת עצמם היתה כר"ג, ולכן היה לפי דעתם החוב עליהם להעמיד את ר' יהושע על דרך האמת, ובאופן זה אינו בתורת היתר אל השואל, רק משום לתא דדינא על השואל לשאול לשני כדי שיתברר הדין, והמרדכי חדית לן, דאף אם אין הכרעה מצד עצמו להשואל כההיא דילתא, מ"מ אם רק יודיע להחכם השני הוראת הראשון מותר, וכדמסיק המרדכי דמתוך כך ידקדקו בדבר, וישאו ויתנו אלו כנגד אלו, עד שיהיו שוין ויצא הדבר לאור, וע' בחולין דמ"ד ע"ב תוד"ה היכי ובמש"כ בחידושי שם בס"ד

תוד"ה עמד השואל ושאל, בפ' נערה בנדרים בירושלמי [פ"י ה"ח] דריש, מדכתיב ועמדו שני האנשים בוי"ו, דשואל הלכות ואגדות צריך לעמוד עכ"ל, אמנם עצם קרא דועמדו שני האנשים אשר להם הריב, קאי על בעלי דינין שצריכין לעמוד, כן ביאר שם בירושלמי, וע' שבועות ר"פ שבועת העדות

ומזה מקור נפתח ביבמות דק"ו ע"א, להא דר"ח בר אבא דאמר להיבמה בתי עמודי, ופירש"י דכתיב ועמדו שני האנשים ע"ש, משום דהאי קרא הוא השורש לכל שואל בהלכות ואגדות שצריך לעמוד כמש"א בירושלמי, וחולצת לא גרעה מכל שואל בהלכות ואגדות, דה"נ דורשת מהב"ד להורות לה הלכות חליצה, לקיים המצוה כדת של תורה

ובזה מיושב נמי קושית התוס' שם דק"ג ע"א, שהקשו אהא דתניא בין עומד בין יושב, וז"ל וא"ת ומהיכא ס"ד לפסול יושב, ותירצו משום דהויא כגמר דין ע"ש, ולפ"ד הירושלמי הלא עמידת הבעלי דינין, נפק"ל מעצם קרא דועמדו שני האנשים, ועמידת שואל הלכות הוא מיתורא דוי"ו, ושני ענינים נפרדים הם כנ"ל, אכן לפמש"כ שפיר אשמעינן ברייתא, דס"ד דעמידת היבם והיבמה הוא לעיכובא, כיון דנפק"ל מקרא