אור הישר (בכורות) מד

ואע"ג דרבא גופיה דס"ל אעל"מ קאמר בסמוך, בהאי מומא קנסוה רבנן, י"ל משום דמעיקרא קאמר כי קניס ר"א בממוניה כו', ואליבא דר"א הרי לא סני דלא קרי לה קנסא, משום דאיירי בעולמית כנ"ל, ולהכי קאמר בתר הכי גם לרבנן בלשון קנס, אע"ג דאינהו לא אסרי רק על אותו מום כנ"ל

ומש"כ הרמב"ם בפ"ה ה"ז מה' בכורות, המטיל מום בבכור הואיל ועשה עבירה קונסין אותו ואינו נשחט על מום זה עד שיפול בו מום אחר מאליו ע"ש, הרי דקרי ליה קנס גם על מום הראשון י"ל או משום דנמשך אחר לשון הש"ס, ואולי משום דאיהו פסק כאביי כאשר האריכו בזה האחרונים, ועמש"כ בחידושי לתמורה שם, ואם הרמב"ם ס"ל דמצד הדין אי עביד מהני, הרי בהכרח הוא לו לאמר דמה דאינו נשחט גם על אותו מום שהוא לד"ה, הוא רק מטעם קנס

וכן בקציצת בהרת דכתיב השמר בנגע הצרעת, וכ"מ שנאמר השמר פן ואל אינה אלא ל"ת, וממילא לרבא אעל"מ מטעם הדין, רק משום דאיירי לענין שלא לטהר הימנו אף כשיולד לו נגע אחר, ומה ענין נגעים אחרים ל עבירת הלאו בנגעו הראשון, והש"ס מדמה אותו לצורם אזן בכור לקונסו לעולם, להכי נקט לה ג"כ בלשון קנס כנ"ל

והנה בתו"כ תזריע פי"ב תניא, כל ימי אשר הנגע בו יטמא, יכול אפילו קצצה במתכוין ת"ל כל ימי, וכתב הראב"ד וכ"כ הר"ש ספ"ז דנגעים, דאע"ג דנסיב לה קרא אסמכתא בעלמא הוא, דאינו אלא קנסא שלא יהנה בקציצתו כדמשמע בבכורות דל"ד ע"ש, וע"פ הנ"ל יש להתפלא על דבריהם ג"כ, הרי קציצת בהרת לאו הוא כנ"ל, ומדוע יגרע כחו דלא נימא גם בלאו זה אעל"מ, כבכל ל"ת דאורייתא אליבא דרבא, ומכש"כ דבהאי לאו נתוסף קרא דכל ימי, ומאן האי תנא דדריש כל ר"א, כדאמר בפסחים דמ"ג ע"ב, ור"א הוא מאריה דשמעתא בת"כ ובסוגיין, ואליביה ודאי דדרשה גמורה היא, לרבות קציצת הבהרת בעצמו לטומאה, והשתא משום דהוי כעין שנה עליו הכתוב לעכב, האם דוקא הכא נימא שנתבטל כל האי דינא, ואוקמוה רק אקנסא

ולפמש"כ הרי אין שום שייכות דברי התו"כ להא דבסוגיין, דבתו"כ איירי בנגע הראשון שקצץ במתכוין, והתם ודאי שהוא מטעם הדין, ובסוגיין דקאמר דהוא מן לתא דקנסא, הרי הוא משום דהכא איירי בנגעים שיולדו אח"כ, וא"כ הרי לא קרב זה אל זה, וה' יאיר עיני בדברי הראשונים ז"ל

כן אני נבוך בדברי הספרי פ' ראה, עה"פ לא תאכל כל תועבה, רא"א מנין לצורם אזן של בכור ואכל ממנה שעובר בל"ת, ת"ל ל"ת כל תועבה, ומינה הקשו התוס' על דבריהם בסוגיין, הרי נראה מהתם דר"א ס"ל דמדאורייתא אסור ע"ש

, וגם בזה יש לדון, כשנתבונן בדברי הספרי, איזה שייכות וקשר יש לצורם אזן בכור עם האוכלו, עד שתחול עליו עבירת הלאו דל"ת כל תועבה, הלא ל"ד לטריפות ושאר איסורי אכילה, דדרשינן בהו בע"ז דס"ו, כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, דהתם רכיב איסורא על המאכל, וממילא נסתעף מזה האיסור גם אל האוכלו, משא"כ בצורם אזן בכור, שהאכילה מצד עצמה מבכור בע"מ מותרת, ואנו באין לאסור האכילה מפני הטלת המום שנעשתה בו, וזה קשה טובא לא מיבעיא אם אחרים הטילו בו מום זה, דודאי אין מקום לאסור האכילה, אלא אפילו הוא עצמו הטיל בו המום, האם נופל לאמר שנאסרו באכילה, מפני האיסור המוקדם בזמן שנעשתה בו, הרי אפילו מוקצה ונעבד מותר לאכילת הדיוט, כדתנן בתמורה ר"פ כל האסורין, וכדפסק הרמב"ם רפ"ח מה' עכו"ם, וחורש בשור וחמור מותר אפילו למזבח, אע"ג שנתעבדה בו עבירה, כדאמר בתמורה דכ"ח שם, ואיך שייך לאמר דצורם אזן בכור יהיה נאסר לאכילה ומקרא דל"ת כל תועבה

ולחומר הענין נלע"ד דר"א בספרי, לא אסר האכילה רק על הצורם, ולכן דייק בדבריו מנין לצורם אזן של בכור ואכל ממנה, להורות דהצורם בעצמו אכלו, נמצא דלא אסר ר"א האכילה על אחרים רק על הצורם עצמו, מפני שהוא עשה פעולת המום בגוף הבכור, והוא עצמו אכלו, ולכן תחול בעת אכילתו הצטרפות פעולת המום, עד שהטלת המום ואכילתו כאחת נחשבו, ואחרי דלר"א מצטרפת אכילתו המאוחרת עם הטלת מומו המוקדמת, א"כ אין נ"מ לדידיה אריכת הזמן שבינתים, ולה"ק ר"א במשנתינו, הצורם אזן בבכור, ה"ז לא ישחוט עולמית, ולפ"מ דר"א דריש כל כנ"ל, ומצרף זמני עשיית המום והאכילה כאחת, שפיר קאמר לטעמיה בספרי, דחלות האיסור הוא בזה מלא תאכל כל תועבה, ואיסור זה לדידיה ודאי שהוא מטעם הדין דאורייתא, וכמש"כ למעלה דכל דין דצורם אזן בכור גם בדיעבד אסור למ"ד אעל"מ

וארווחנא בזה דלפ"ד הספרי עפ"מ שבררנו, יהיה פירוש הדברים בדברי ר"א במשנתינו בדוקא, שאותו הצורם לא ישחטנו עולמית, אבל אם הפקירו שוחטין אחרים ואוכלין אלו שזכו מן ההפקר, אף אליבא דר"א, דבדידהו לא שייך לאמר, דלצטרף אכילתם עם הטלת המום הנעשה על ידי אנשים אחרים כנ"ל

ומה שאמרו רבה ור"י בגמ' כי קנים ר"א בממוניה, משמע דהאיסור חל על עצם הממון, וממילא נמשך האיסור בכל מקום שהוא, ז"א, רק הכוונה הוא לכל זמן שהוא ממוניה, לאפוקי אחר ההפקר שאז אין להצורם שום הנאה מזה הבכור, אכן כל זמן שהוא שלו, אם הוא במומו הראשון, אסור מצד הדין, ואם נפלו בו מומין אחרים, אסור הוא בבכור זה מטעם קנס כנ"ל, וזהו מאי דקאמר עולמית, ולהעמיד דברי התוס' והראשונים לע"ד צע"ג

ע"ב רש"י ד"ה בגופו כו', דחייש שמא נגע אחר לא יוולד לו לעולם ולא נטהר לעולם כו' ע"כ,