אור הישר (בכורות) מב

יכולה לחיות, עדיין יש בה כח חיות, ויכול להעמידה לפי רגע [ר"ל ולכן ישנה בדין העמדה והערכה] אבל גוסס אע"פ שיכול לחיות, כבר נחלש ולאו בר העמדה הוא עכ"ל, ובסברא זו כוונו לחלק בין גוסס לנשחט, בח"מ וב"ש באה"ע סי' קכ"א סק"י ע"ש, וכן יורה הנסיון, דבבהמה שמתה מאליה, לא נראה אצלה עוד סימן רגש של חיות בכל גופה, משא"כ בשחוטה נראה התרגשות בראשה ובגופה, אף לאחר הפשטה ונתוחה, שהוא כשעה לאחר שחיטה, ובע"כ מפני שעד השחיטה היתה מלאה חיים, ולכן אע"ג שניתק פתיל חיותה מכלל האברים, אמנם להיותה פתאומית, נשאר אפס קצהו ברגש של חיים בפרטיות של האברים, ומכש"כ תיכף לאחר שחיטה, עינינו הרואות שאם ננתק מוסרותיו, אז יעמוד בעצמו ואפשר שיזיק ג"כ, ולפ"ז שפיר כתב הרא"ש, דשחוטה ישנה בהעמדה והערכה, מפני שיכול להעמידה כרגע כנ"ל, וע' ריקאנטי סי' רמ"ה, וא"כ תקשה עכ"פ לפי שיטת הרא"ש הב"ש והח"מ, הלא בסוגיין איירי בשחוטה, ואיך מקשה הש"ס הא לאחר שחיטה נגאל הא בעי העמדה והערכה, ומזה הוכיח דהאי לא יגאל לא ימכר הוא, הרי לדברי הרא"ש שפיר אפ"ל כדבעי הש"ס למימר מעיקרא, אימתי אינו נגאל מחיים, ומשום דאתקיש לתמורה שהוא מחיים כדאמר בש"ס, הא לאחר שחיטה נגאל, ואפ"ה לא תקשה הא בעי העמדה והערכה, משום דבאמת ישנה אז בהעמדה והערכה, וא"כ מנ"ל להוכיח דלא יגאל לא ימכר הוא, ועמש"כ בחידושי לעיל דט"ו ע"א

ע"ב תוד"ה פסק, ובנטרפה נמי אע"ג דשרי ר"ע העור, אין הלכה כמותו, כדמסקינן התם והלכתא כחכמים, פירוש דאמרי אין לא ראיתי ראיה, אלא יוצא לבית השריפה כו', ודעת התוס' דהכא, מתאמת עם דבריהם בזבחים דע"א ע"ב תוד"ה ובטריפה ע"ש, וזהו נגד דעת הכ"מ בפ"ג ה"י מה' בכורות, שכ' דחכמים לא פליגי כלל אר"ע, דר"ע מיירי בבעל מום וחכמים איירו בתמים, והלכה כר"ע והלכה כחכמים, ובזה מכוון דעת הרמב"ם שפסק כשניהם ע"ש, וע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' י"ד

, בא"ד כאן בשק כאן בשער כו' ע"כ, והאי תירוצא בבבלי סוף תמורה בשם רב ששת, תירץ כן ר' יוחנן בירושלמי ערלה פ"ג ה"ג, וע' בר"ש שם

, דף ל"ג ע"א תוד"ה חד, ורבינו חננאל מפרש כו', בתוס' חולין דקט"ו ע"ב ובמכות דכ"ב ע"א, פירשו כן בשם רבינו תם ע"ש, והא דסיימו התוס' ולא כמו שרגילין לפרש כו', כוונתו על רש"י שם בחולין ובמכות, וע' במל"מ פ"ט הי"א מה' כלאים

, ע"ב במשנה, בכור שאחזו דם אפילו מת אין מקיזין לו את הדם דברי ר' יהודא וחכ"א כו', ולכאורה קשה מובא, מי אלים דין זה דמטיל מום בבכור, מדין חובל באביו ואמו שהוא במיתת ב"ד בחנק, ואפ"ה במקיז דם באביו מותר, אפילו לכתחלה אם אין שם אחר, וע' בתורת האדם להרמב"ן שער הסכנה ד"ה בפרק החובל, ואפילו יש שם אחר ליכא עכ"פ בזה איסורא דאורייתא, וכדפסק הרמב"ם פ"ה ה"ז מה' ממרים, וע' בריקאנטי סי' תס"ח, ומה זה שהרעישו בפלוגתתם דוקא בהקזת דם בבכור

ולכאורה אפ"ל דאיסורא דחובל באביו הוא משום צערא ובזיוני דאביו, ולהכי אם הקיז דמו לרפואה, דניחא ליה לאבוה, עד דלאחרים היה משלם ג"כ בשביל ההקזה, אע"ג דלא היה עושה הפעולה בשלימות כבנו, ולכן לא די שלא יקפיד אביו בחבורה כזאת, אלא שיחזיק לו טובה נמי, ואולי יש בזה ג"כ משום לתא דכיבוד אב, נמצא שיש כעין הכרעה מרצונו של אביו לדעת תורה להסיר האיסור עכ"פ, משא"כ בהקזת דם בכור, אע"פ דהפעולה בזה היא ג"כ תועלת לתכלית בריאותו, אולם הרצון מצד המתרפא להשלים ההכרעה לדעת תורה ליכא הכא, ולכן אפ"ל דאיסוריה כדקאי קאי

, אך יש לדחות קצת, דמלבד דרק ר"ש דריש טעמא דקרא, הרי אפ"ל נמי דא"כ הלא מסרה תורה הרשות ביד אביו, ומכש"כ היכא דאביו מחיל בפירוש, הלא לית דינא ולית דיינא, ומדוע לא שביק רב לבריה למישקל ליה סילוא, ומר בריה דרבינא לא שביק לבריה למפתח ליה כוותא, דלמא חביל והו"ל שגגת חנק כדאמר ר"פ הנחנקין, הלא כיון דתלוי בניחותיה דאבוה, ואבוה ניחא ליה א"כ ליכא הכא שגגת חנק כלל

אמנם לפ"מ דאמרינן בגמרא דפליגי בקראי ניחא, דכמו דגבי בכור פליגי בקראי כדמסקינן בסוגיין, כמ"כ התם נמי תליא בהכרעת הכתובים, או מקרא דואהבת לרעך כמוך, או מהקישא דמכה אדם ומכה בהמה, מה מכה בהמה לרפואה פטור, אף מכה אדם לרפואה פטור, כדאמרינן בסנהדרין ע"ש

רש"י ד"ה הכל מודים כו', שהמחמץ אחר מחמץ כגון אם לש האחד בחימוץ ואפאה אחר, שניהם חייבין כו', והנה רש"י בזה לטעמיה במנחות דנ"ו ע"ב, דחיובא דמחמץ אחר מחמץ הוא דוקא בפעולות חלוקות, ולכן פי' התם כגון עורך אחר הלש ואופה אחר עורך, וע' בשעה"מ רפ"א מה' קרבן פסח

ולפ"ז יל"ד קצת כיון דלפעולות חלוקות נחית, ולהכי חשיב התם שלש פעולות כסדרן, לישה, עריכה, ואפייה, א"כ אמאי נקיט הכא אפייה אחר לישה, ומדלג על עורך לגמרי, הלא פעולה חשובה היא להתחייב עליה בפ"ע, וי"ל דהתם קאי אמתניתין דתנן התם, וחייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה, ולהכי נקיט רש"י נמי שם כולהו תלתא, משא"כ הכא דלא בעי לפרושי רק מחמץ אחר מחמץ, להכי נקיט רק שתי פעולות חלוקות, תדע דלשיטת רש"י שם במנחות דנ"ו ע"א, חייב האופה שתים, וע"ש תוד"ה אפאה ובכ"מ פי"ב הט"ו ממעה"ק, והכא חשיב רש"י דין האופה כדין הלש, ובע"כ דהכא לא נחית אל הפרטיות כדהתם, ומטעם הנ"ל.